ברביעי בלילה, קרוב לחצות, התרחש נס אולימפי מהסוג שגורם לפרשנים להרטיב את תחתוניהם. המתעמל היפני קוהיי אוצ'ימורה ביצע תרגיל די מדהים על מתח, קיבל ציון של 15.8 ועלה למקום הראשון בדירוג. אולג ורנייב, צעיר בן 23 מאוקראינה, שהוביל במפתיע את התחרות, עלה אחריו לאותו מתח עצמו אבל קיבל רק 14.8 ונדחק למקום השני. מדלית כסף.
אוצ'ימורה הוא המתעמל המפורסם בעולם. יש לו פנים של נערה, וגוף שכולו שרירים ארוכים ויפים. טוב, ארוכים יחסית. אוצ'ימורה הוא 162 סנטימטר של איכות מרוכזת, וכמו שגילו בהוליווד לפני שנים, אנשים נמוכים מצטלמים הרבה יותר פרופורציונלי. ולכן אוצ'ימורה נראה כמו פסל מושלם של אדם עם נזילות מגדרית. האדם היחיד שהיה יותר נזיל מגדרית ממנו בתחרות ההתעמלות, היה בן ארצו ריוהי קאטו. קאטו נראה כמו אחותו הקטנה והעדינה של אוצ'ימורה. למה המתעמלים היפנים האלה נראים כל כך לא בינאריים? והשאלה היותר מעניינת, האם הם יודעים את זה? מודעים לזה? שמחים עם זה?
אני לא יודע הרבה על טרנסג'נדרים בחברה היפנית, אבל אחרי שבוע של צפייה בתחרויות התעמלות, ג'ודו והרמת משקולות, ברור לי שהדיון המגדרי עוד יגיע יום אחד גם לאולימפיאדה. חלק מהמשתתפים והמשתתפות במשחקים בהחלט ראויים לדיון מחודש בשאלות בחירת המגדר האישי, המאפיינים של כל מגדר, והשאלה מה זה בכלל משנה? האם החלוקה הישנה לגברים ונשים עדין תקפה בענפי ספורט שונים?
מאיזו ארץ אני? מאיזו ארץ שאתם רוצים
אבל רגע, בכלל רציתי לדבר על האוקראיני. אוצ'ימורה זה אחד מהמעט שמות שהרבה אנשים מכירים, אבל אולג ורנייב הוא די אנונימי. הוא צעיר מאוצ'ימורה בארבע שנים ונמוך ממנו בשני סנטימטרים. הוא בחור חסר אמצעים, שנלחם בכל הכוח כדי להצליח. אוקראינה לא תומכת בו משום מה והמתקנים שלהם להתעמלות נחשבים עלובים. אם הבנתי נכון מהפרשנים הישראלים, הוא מגיע מדי פעם לישראל כדי להתאמן כאן, ואנשי ההתעמלות המקומיים אוהבים אותו ועוזרים לו.
במילים אחרות, אם מישהו באמת יתרכז, ורנייב הזה יכול לעלות לארץ, להתאזרח, ואולי אפילו להתגייר בקטנה אם צריך. בעוד ארבע שנים בטוקיו 2020 נוכל כולנו, בניצוח השר/ה הרלוונטי, להיות במצב שיש לנו מתעמל מוביל בעולם! מה דעתכם? אני מעלה את הרעיון הזה כי אחד הדברים הכי בולטים בתום שבוע של משחקי ריו, הוא שהלאומיות, כמו המגדר, זה לא מה שהיה פעם. את אבו דאבי והאמירויות מייצגים ג'ודוקות ממולדביה, יש מרים משקולות מאזרביג'אן שמייצג את רוסיה או להפך, וכמובן הישראלית אליס שלזינגר שייצגה את אנגליה.
אז מה שווים כל הבגדים היפים, הורדות השיער בלייזר (מזל טוב קזחסטן, עושים אצלכם עבודה משגעת) וההמנונים? מה שווים הדגלים ביציע והדמעות של משפחת ג'רבי אם בעידן החדש כל מי שלא מתאימה לו הארץ המחורבנת שבה נולד, יכול לעבור לארץ נעימה יותר? אני מתפלא איך זה שהמשלחות הסקנדינביות לא מלאות בספורטאים מהעולם השלישי שזיהו את הכסף והתנאים ועברו לשם. אולי זה בגלל שבעולם השלישי חם, ואנשים מהעולם הזה מעדיפים להתלונן שחם ולא לסבול חורף שוודי שבו השמש לא זורחת חצי שנה, שזה הרבה יותר מדכא.
מישהו ראה את פלפס זוכה בשידור חי?
חייבים להודות שהאולימפיאדה בריו 2016 היא אירוע די בעייתי. להיט גדול היא לא. קודם כל השעות: הדברים המעניינים באמת קורים שם בשעה ארבע בבוקר אצלנו. מה שאומר שעוד לא ראיתי, ובחיי שניסיתי, אפילו פעם אחת את מייקל פלפס זוכה במדליה בשידור חי. גם לא ראיתי את התחרות בשידור חוזר, רק איזה רגע סיום והנפת מדליה. כי לצד עניני הטיימינג הלא נעימים, הבעיה היותר גדולה של אולימפיאדת ריו היא אי ההתאמה שלה לעידן הרב ערוצי.
למה יש אצלי בהוט רק שני ערוצים שמשדרים לייב ועוד ערוץ ישראלי שבו בעיקר מברברים באולפן? אתה פותח את הטלוויזיה בשעה ארבע או שש אחרי הצהרים ואין שום מקום שבו אתה יכול לראות באופן מסודר את כל התחרויות שהפסדת בלילה. במקום זה אתה נאלץ לבחור בין מוקדמות כדורסל לכדורעף נשים. כדורעף נשים? נו באמת, מי מתעניין בכדורעף נשים? אז כמובן שמי שמתעניין מגיע לו לראות הכל, בדיוק כמו מי שאוהב מרוצי אופניים. מה שאני מנסה להגיד הוא שברור שבעוד זמן קצר האולימפיאדה תשודר באופן רב ערוצי כך שכל אדם יוכל לראות את כל מה שבא לו, מתי שבא לו. בינתיים זה די ניג'וס.
אני מנסה למשל למצוא את תחרויות הקפיצה למים של גברים, שזה אחד מענפי הספורט שהומואים כמוני הכי אוהבים. לצערי הפסדתי את התחרות בזמן אמת, בלילה שבו היא שודרה. אפילו שמתי הקלטה אבל היא לא פעלה, ועכשיו אין שום סיכוי לראות את זה, לא ברשת ולא בשום מקום. כדי לראות את תום דיילי האנגלי האהוב זוכה במדליית ארד, הייתי צריך לנדוד עד הביביסי, ששמו את הקטע באתר שלהם, להפעיל "hola" במחשב ורק אז. אבל מה עם הסינים? והגרמנים? זה כל כך טיפשי שאין מקום שבו כל אחד יכול לראות מה שבא לו, במיוחד שלפי שעון ריו האולימפיאדה הזאת מתרחשת בזמן שרוב העולם נוחר, כלומר לא כל כך מתרחשת.
חבר שלי, אחד שיודע, טוען שהכל בכלל באשמת השינויים בהרגלי הצריכה. שהירידה, במיוחד אצל צעירים, בצפייה בטלוויזיה בלייב, והרצון לצרוך כל דבר מתי שבא לך ואיך שבא לך, הם גורם נוסף שמפזר את אבק הכוכבים של האירוע הזה. אבל אני לא בטוח שהוא צודק. ביורו האחרון למשל, אירופה כולה נעצרה כשזה הגיע לשלבים העליונים. אז אולי כשיגיע יוסיין בולט כבר כולם יהיו חמים והעולם כולו ישב לצפות בו בלייב, בשעה ארבע לפנות בוקר שלנו? הערכה שלי: לא יקרה.
בינתיים, נשארנו עם זה שירדן ג'רבי מהממת, וכל העודף לאומיות והאובר רגשנות לא הצליחו ללכלך את הרגע המקסים ואת הדמעות שלה. ויש גם את הבגדים שהם לפעמים יפים, כמו למשל כל מה שעיצבה סטלה מקרטני לנבחרת האנגלית, ולפעמים מגוחכים (מי בחר צבעים לאוקראינה?). ויש גם יציאות חמודות כמו המתעמלת הסינית שעשתה תרגיל קרקע עם המנגינה של "והעיקר לא לפחד כלל", והשדרוג של עולם המשקולנים והמשקולניות, שעכשיו מתהדרים בבגדים זוהרים ומשקולות בצבעים זרחניים.
ושוב אתה שומע שמות שבחיים לא שמעת הופכים בשנייה לאנשים שאתה ממש מתעניין בקרירה שלהם, ומצטער כשהם לא זכו באיזה מדליה. אבל תכלס, בינתיים האולימפיאדה הזאת לא משהו. למעשה הדבר הכי מסעיר בכל האירוע היה הראיון של ערוץ הספורט עם נדיה קומנץ', אישה שהייתה אגדה כנערה והצליחה להפוך לאישה מקסימה, חכמה, אלגנטית ורבת חן. בגיל 54 אי אפשר שלא להתאהב בה במיידי. הנה עוד סיבה לאופטימיות.