לקראת שיא הריאיון הראשון שנתן גדעון סער ל"אופירה וברקו", אייל ברקוביץ' עצר את הדיון וירה לעבר סער שכדי להבין בדיוק מיהו ומהו יהיה עליו להסביר בקצרה ובבהירות את עמדותיו בשלושה נושאים. הסיפוח, זכויות הלהט"ב ופתיחת המרכולים בשבת. לפי ברקוביץ', ובסדר הזה, אלה שלושת הנושאים שמעניינים אותו בבחירות. אם הייתם מספרים לברקוביץ' לפני עשור שיום אחד תתנהל שיחה כזאת, הוא היה משתין מצחוק.
אפשר לצרף את הרגע המתוק הזה לשלל רגעים מהשנתיים האחרונות, ולהכריז שזכויותיה של קהילת הלהט"ב נמצאות היום עמוק בתודעה של הציבור הישראלי. זה לא אומר שמעכשיו יהיה יותר קל לקדם את השוויון; זה כן אומר שהקהילה הצליחה להגיע ללב המיינסטרים ולמצב את עצמה גבוה ברשימת העוולות שצריך לתקן. בדרך היא גם הפכה לסמל.
היית מצפה שמיצוב כזה יהפוך את הקהילה לכוח חשוב בקלפי, אבל למציאות יש הגיון ומסלול התקדמות משלה. וכך, דווקא אחרי כנסת שבה הקהילה הייתה בשיא כוחה עם השרים איציק שמולי ואמיר אוחנה, יו"ר ועדת הכנסת איתן גינזבורג ושלושה ח"כים פעילים מאוד באופוזיציה – ניצן הורוביץ, עידן רול ויוראי להב-הרצנו - ההצבעה הגאה מפוצלת יותר מאי פעם בעבר. זה נראה מוזר, אבל לא באמת קשה להבין את הסיבות.
המקרה המוזר של מירב בן-ארי
"ידיעות אחרונות" פרסם בתחילת השבוע ידיעה בלעדית: בני גנץ וכחול לבן יביאו לאישור הממשלה עוד לפני הבחירות חוק חדש שיאפשר נישואים אזרחיים בישראל. בידיעה הוסבר כי הדחיפות נובעת מכך שבתקופת הקורונה לא ניתן לטוס ולהתחתן בחו"ל, ולכן צריך לאפשר את הדבר בארץ. הכוונה היא לזוגות חילונים שאין להם כוח לרבנות, לפסולי חיתון מסיבות דתיות וכמובן לזוגות להט"בים. ההצעה אמורה להגיע לוועדת השרים לענייני חקיקה, אירוע שיאלץ את ראש הממשלה להתעמת עם המפלגות החרדיות.
בקבוצות הווטסאפ התוססות של הקהילה הגאה החל דיון ער. האם יש סיכוי אמיתי להעביר חוק כזה בזמן הקצר שנותר? מה יעשה בנימין נתניהו? האם זה עוד תרגיל להשתמש בקהילה הגאה כדי להביך אותו? הדיון שכך די במהירות, ומי שהביט עליו מהצד יכול היה להתרשם שלא משנה כיצד יסתיים המהלך, קשה להאמין שהוא יזיז הרבה קולות בתוך הקהילה אל או מכחול לבן. במיוחד לאחר שגנץ החליט שח"כ איתן גינזבורג, שניווט כיו"ר ועדת הכנסת מהלך מדהים שהביא לקהילה 20 מיליון שקל, יוצב רק במקום השביעי והלא ריאלי.
אלא שגם הצבתו של גינזבורג במקום ריאלי לא הייתה בהכרח מביאה יותר קולות. כמו שחוותה על בשרה ח"כ מירב בן-ארי, לשעבר אשת כולנו של משה כחלון. בכנסת ה-20 היא הייתה הח"כית הבולטת ביותר בקואליציה בעבודתה למען הקהילה והביאה לא מעט הישגים, אך משהוצבה רק במקום השישי בבחירות הבאות, קשה היה לארגן עבורה תמיכה בתוך הקהילה. כולנו קיבלה ארבעה מנדטים והיא נשארה בחוץ. בבחירות הקרובות היא תרוץ עם יש עתיד במקום התשיעי המכובד; לא בטוח שאחרי החוויות שחוותה היא תמהר לשכב על הגדר עבור הקהילה.
בעידן הזה יש בקהילה מצביעים כמעט לכל מפלגה, והם משוכנעים וישמחו לשכנע אחרים שהפוליטיקאי שהם תומכים בו הוא האדם להצביע עבורו. אם בעבר היה ברור שקולות הלהט"ב מרוכזים בשמאל-מרכז, כיום מתברר שפרט למפלגות הקצה של סמוטריץ', בן גביר ומנצור עבאס יש נציגות אגרסיבית ובלתי מתנצלת בכל מפלגה. כך, עוד אחד מחידושי הזמן הוא שהוויכוחים על פוליטיקה בתוך הקהילה לא שונים בהרבה מהוויכוחים המוכרים בכל בית.
השקט שאחרי ציפי לבני
אין שום סטטיסטיקה מאומתת על דפוסי ההצבעה של הקהילה, אבל ברור שבעידן שבו מנהיגי הימין (נתניהו, סער, בנט וליברמן) מביעים לפחות באופן מילולי תמיכה בשוויון זכויות לקהילה, קל יותר למצביעים ימנים מתוך הקהילה להצביע עבורם בגאווה. וגם לצאת עם זה מהארון. בהתאמה, איש לא יצליח לשכנע את אנשי "גאווה בליכוד" שדבק רבב בבנימין נתניהו, גם כשהוא עובד בשיא המרץ כדי להכניס לכנסת הבאה את איתמר בן גביר. מן העבר השני, איש לא ישכנע את מצביעי המשותפת מתוך הקהילה הגאה שיש איזה חוסר היגיון בהצבעה למפלגה שחלקים ממנה ממש נלחמים בלהט"ב במגזר הערבי, וחלקים אחרים סתם נוקטים בגישה השמרנית שלא צריך לעשות סביב זה כל כך הרבה רעש.
הפעם האחרונה שבה היה ברור שהקהילה כולה התגייסה הייתה בשנת 2009, למען ציפי לבני שהובילה את קדימה. מאז ההצבעה הולכת ומתפצלת, ונדמה שבבחירות הנוכחיות - שבהן יש ממילא פיצול עצום של המפה הפוליטית - הקהילה עצמה מפוררת גם היא. ב-3 במרץ יתקיים בחסות "מאקו" אירוע ILGBT שבו ישתתפו מנהיגי רוב המפלגות בישראל, והם יענו בראיונות אחד על אחד, על כל השאלות שמעניינות את חברות וחברי הקהילה. אלה לא יהיו ראיונות קלים לאף אחד מהמשתתפים, כי בסך הכל אין היום כמעט מפלגה שמצביעי הלהט"ב ממפלגות אחרות לא יכולים לבוא אליה בטענות. אפילו כנגד מרצ, שהייתה הבית הראשון של הקהילה ובמשך שנים גם היחיד.
בראש מרצ עומד בגאון ניצן הורוביץ, האופוזיציונר שבין היתר הצליח להעביר בקריאה טרומית בכנסת האחרונה את החוק לאיסור טיפולי המרה (באירוע שבו נשארו המפלגות החרדיות והמוסלמיות כמעט לבדן עם כמה ליכודניקים מקולקלים, כמו מיקי זוהר וניר ברקת). שולמית אלוני הייתה אמנם אם כל זכויות הקהילה בישראל, אבל הסיטואציה בשנים האחרונות היא שמרצ היא מפלגה קטנה עם סיכוי מאוד נמוך להיות חלק מהשלטון, ולכן עדיף להצביע ליש עתיד הגדולה יותר שחוגגת עם שני חברי כנסת גאים שמקדישים את רוב זמנם לענייני הקהילה.
ככל שהקהילה נמצאת פחות בארון, ככה השיקולים של המצביע הלהט"בי נהיים פחות סקטוריאליים. ועדיין, הלסביות יבואו בטענה צודקת לכל המפלגות על כך שאין ברשימות אפילו לסבית אחת. אצל חולדאי הייתה אחת במקום ריאלי; אנחנו יודעים איך זה נגמר. בשלב השני הלסביות כבר ישאלו את עצמן, האם את מאמינה לליברמן? והתשובה עוברת דרך שאלת יחסו האמיתי לערבים ולמיעוטים בכלל.
שלא לדבר על מצביעי מרכז שמתכוננים להצביע לסער או בנט, וצריכים לשאול את עצמם אם אחרי הבחירות לא יתברר שבשתי מפלגות הימין מסתתרים לא מעט שמרנים חורשי רעת הלהט"ב, שדאגו להנמיך פרופיל בזמן הקמפיינים. היחידה שבכלל יצרה לרגע מומנטום כלשהו בבחירות האלה, מרב מיכאלי, אולי הייתה יכולה לסחוף את הקהילה, אבל ברשימה שלה אין אפילו זנב של להט"ב.
די נכון להגיד שבבחירות הקרובות, לא באמת ניתן יהיה לזהות תמיכה מובהקת של הקהילה ונטייה למפלגה ספציפית אחת. בכנסת הבאה יהיו כנראה רק ארבעה חברים גאים, כך שעל הנייר הקהילה בנסיגה. אבל אם יוחלף השלטון וראשות הממשלה תתחלק איכשהו בין יאיר לפיד, גדעון סער ונפתלי בנט, יש סיכוי שבסיבוב הבא כבר נדבר לגמרי אחרת.