ביום ראשון בבוקר זימן השר נפתלי בנט פגישה דחופה עם כל ראשי הארגונים הלהט"בים העוסקים בנוער, ובראשם ארגון הנוער הגאה, כדי להבין איך ומה הוא יכול לעשות. הפגישה הייתה ראשונית, לבנט אין בשלב זה הרבה מושג בעניינים האלה, אבל הנוכחים בפגישה מספרים שהוא היה קשוב וחיובי מאוד. בינתיים אין לפגישה תוצאות אופרטיביות. תקציבים לא גדלו, תכניות לא נהגו, מדיניות לא שונתה. אבל אפשר בהחלט לעקוב ולראות מתי יממש שר החינוך את הבטחותיו.
הפגישה הזאת עם בנט, כמו ניסיונו להגיע לעצרת המחאה בגן מאיר בתל אביב במוצאי שבת, הם מקרה מבחן מצוין לדילמה הגדולה העומדת כרגע בפני קהילת הלהט"ב, שבעצם דומה מאוד לדילמה של מדינת ישראל כולה. מצד אחד בנט, ויותר ממנו מפלגתו (בצלאל סמוטריץ', פעם ראשונה!), הם סדין אדום לחלקים לא מבוטלים בתוך הקהילה. מצד שני, יש יציאה גדולה מהארון של להט"בים המזדהים כימנים, שחלקם הקטן אף הצביעו לבית היהודי ואינם מתביישים באהדתם למפלגה.
זה תהליך מעניין. בשנים הראשונות של תנועת השחרור הלהט"בית, היו לה בני ברית רק בשמאל. שולמית אלוני, האם המיתולוגית של מרצ, הייתה ראשונת הלוחמות לשיוויון. יעל דיין שבאה אחריה נחשבה לקיצונית במפלגת העבודה. רק כדי להזכיר, בשנת 1999, כשמצעד הגאווה כבר היה אירוע ענק בתל אביב, לא הסכים ראש הממשלה הטרי אהוד ברק לשלוח מכתב ברכה, בטענה שזה עיתוי לא נוח. הנשיא הנערץ ראובן ריבלין, שכבר לפני עשרים שנה החל להביע תמיכה במאבק השיוויון של הקהילה, נחשב לעוף מוזר בימין.
כתוצאה מכך, ובאופן טבעי, רובם המוחלט של הלהט"בים מעל גיל 35 הפעילים בקהילה הם אנשי שמאל, חלק לא מבוטל מהם אנשי מרצ וחד"ש, או לפחות האגף השמאלי של העבודה. החיבור הזה הוא גם הגיוני מאוד. אלה האנשים שהיו אמיצים לצאת ולהיאבק כשזה עוד היה כרוך במחיר אישי. אלה האנשים שתפיסת עולמם היא שמיעוט המבקש זכויות לעצמו חייב להיות ערני, שלא לומר חלק ממאבק כולל יותר - נגד אפליה, בעד זכויות לאחרים, למשל לעם הפלסטיני.
בעידן שבו יש בישראל כוחות שמנסים להגדיר מחדש את הדמוקרטיה, לכופף את ספר החוקים לטובת הכיבוש ולנטרל את בית המשפט, מפלגת הבית היהודי והמתנחלים מוציאים את השמאל מדעתו, ואת השמאל הלהט"בי עוד יותר. הבית היהודי הפכה את עצמה לאויב רשמי של הקהילה. זה כלל התבטאויות שונות (אהלן אורי אריאל), התנגדות למהלכים שהובילה מפלגת יש עתיד בקואליציה הקודמת, את הסרטון המפורסם מתקופת הבחירות, וסמוטריץ' (פעם שנייה!!) שגם השבוע המשיך עם הקו הלוחמני נגד הקהילה.
בחלוקה הגסה והאוטומטית בין ימין ושמאל וחילונים וחרדים, אחרי הדקירה בירושלים, היה ברור שהבית היהודי הם האיש הרע. גם אם בנט עצמו, כמו גם איילת שקד והח"כ הטרי ינון מגל, הם חילונים שבאופן אישי מאמינים שמגיע לקהילה שיוויון זכויות. זו גם הסיבה שכאשר סיפרתי לקהל מעל הבמה בגן מאיר (בטיפשותי, מה היה לי דחוף להגיד?) שבנט עומד להגיע, פרצה שם מהומה שבסופה הוא ביטל את בואו.
בהמשך העצרת אמרתי את מה שתכננתי לומר, ואני מאמין בו, והוא שלצד חובתו של בנט לשנות את היחס ללהט"בים במערכת החינוך, חובה עליו גם לעשות בדק בית במפלגתו. במיוחד כשמתברר שבתוך קהילת המתנחלים יש יותר ויותר יציאות מהארון: מכתב יוצאי ההתנחלויות לרב אליקים לבנון ופוסט היציאה מהארון של השחקן הדתל"ש אורי לחמי, היו מהדברים היותר מרגשים שהתרחשו בשבוע האחרון.
בוא נוכיח שהשמאל והימין יכולים לדבר
אבל לדיון הזה יש צד שני. חלק מהמהפכה הפוליטית שעברה הקהילה בשנים האחרונות, הביא למצב חדש שבו לרוב המפלגות בישראל יש כיום תומכים להט"בים. בעולם שבו אפשר לצאת מהארון בקלות יחסית גם בהארד קור של הפריפרייה, יש קהל גדול והולך של להט"בים ששומרים על העמדות הפוליטיות מהבית, ובמקביל מאמצים באופן עצמאי עמדות ימניות, באופן שמגביר את המתאם בין הקהילה לכלל הישראלים. התא הגאה בליכוד שואב אליו עוד ועוד תומכים, אנשי מרכז מעדיפים לתמוך ביאיר לפיד ולא במפלגת העבודה, והקרע בין מרצ ופעילי הקשת המזרחית גם הוא גורם פעיל בתהליכים האלה.
הלהט"בים הימנים חשו מותקפים אחרי העצרת בשבת. חלקם הגיבו בהתקפות נגד על כך שהקהילה מדירה אותם. זו כמובן מעט הגזמה, הקטע עם התמונה של הפעילה הטרנסית האהובה לילך בן דויד היה ממש מסריח, אבל זה מחזיר אותנו לדיון על בנט. הימנים מאמינים שהקהילה אמורה להיות מנוטרלת מדיונים על שמאל וימין, ואין להם שום בעיה עם נאום של בנט. שמאלנים אמיתיים אינם רוצים עם בנט שום שיג ושיח. לטעמי, במציאות שבה בנט שולט על תקציב משרד החינוך, וחשוב מזה, מייצג קבוצה גדולה של ישראלים, הרצון שלו לדיאלוג הוא לא דבר שאפשר לדחות על הסף. הקלישאה שמי שמוכן לדבר עם החמאס צריך ללמוד לדבר גם עם בנט, היא אמיתית לגמרי. לא בהתרפסות. לא בלי חשדנות. אבל חייבים כנראה לדבר.
בשבוע האחרון התברר סופית שקהילת הלהט"ב הפכה למיקרוקוסמוס מלא של החברה הישראלית, וכי פרט לחרדים מיוצגים בה באופן קולני ונוכח כל האזרחים. אולי זאת הזדמנות לראות האם הקהילה הזאת, שהיא הרבה פחות מפולגת מהחברה הישראלית, ובין הפלגים הפוליטיים בה יש הרבה פחות דם רע, יכולה להיות דוגמה ומקרה מבחן לאופן שבו השמאל והימין הישראלי יכולים לדבר. בואו נראה אם אפשר להגיע לאיזשהו קונצנזוס בתוך הקהילה. אני לא יודע אם קונצנזוס כזה הוא מטרה בכלל, ואיך ישתלבו בו הדיונים הפרטניים באפליה מגדרית, באפליה הקשה נגד טרנסים, או בדיון הטעון בעד ונגד פונדקאות. אבל חייבים לנסות.
עד שזה יקרה, אפשר להתנחם בגל ההמוני והמרגש של יציאות מהארון. נורא שהיה צריך רצח כזה כדי שאנשים יתעוררו, אבל כמו שכתוב במקורות (אמאל'ה, אני מצטט מהמקורות) "שלא לשמה בא לשמה". ולסיום צריך כרגיל לשאול, מה יכול וצריך לעשות עכשיו ראש הממשלה שאחראי על כולנו. אז הנה רעיון בשבילו: יציאתו המבורכת של איציק שמולי הופכת אותו לח"כ הגאה היחיד בכנסת. שרון גל בינתיים מתחמק, וזה לא נורא בהתחשב בזה שהוא הפך לז'ן מרי לה פן, שלא לומר יורג היידר הישראלי. בחזרה לשמולי - לא ברור מתי, אם ואיך, הוא יקדיש את עצמו לענייני הקהילה. גם הוא הרי יצטרך לנהוג בחכמה כדי לפוגג את הכעסים שנצברו נגדו.
אז בינתיים, אם הליכוד רוצה לתרגם את תמיכתו בקהילה למעשים, הדרך הטובה ביותר של נתניהו היא לדאוג לכך שמס' 32 ברשימתו, אמיר אוחנה, יכנס לכנסת. הרי לפני הבחירות הוא מאוד התגאה בו, למה לא להשתמש בו עכשיו? כל מה שנתניהו צריך זה למנות שגריר נכון בסין, לדאוג שבעזרת החוק הנורבגי מישהו יתפטר, ומיד יהיה לו בכנסת ח"כ גאה שיקדיש את עצמו להעברת החקיקה הנדרשת בעניני להט"ב מתוך הקואליציה. זאת גם הזדמנות מצוינת להראות לעולם שהוא באמת מתכוון לדבריו, שהוא לא משתמש בקהילה סתם, ושנאומיו חוצבי הלהבות הם יותר מ"פינק וושינג". למה אתה מחכה, מר נתניהו?