אז בני ציפר התנצל. הטור שכתב להארץ ביום רביעי ובו נפרד מקוראיו היה כמעט נוגע ללב. ראיון שנתן באותו בוקר לרזי ברקאי בגלי צ"הל נשמע בעיקר נרקסיסטי. בשני המקרים, איך ננסח זאת בעדינות, ציפר לא דיבר רק אמת. על פי עיתון גלובס, ולפי ידיעות שהגיעו גם למאקו, בשיחה שנערכה בתחילת השבוע בין עורך עיתון הארץ אלוף בן לבין ציפר, הובהר לו כי כתיבת הטור שלו הופסקה. כך שכל הסיפור על ההארה שהיתה לו בעקבות מפגש עם אישה בעלת מבטא אמריקאי שאמרה לו "אתה איש מגעיל", היא רק חלק מהסיפור.
ציפר בחר לתאר באופן דרמטי את הפרצוף שניבט אליו מהמראה, ואת הרגע המדויק שבו הבין כי טעה. קצת קשה להאמין לשינוי הפתאומי, אם מציצים בראיון הזחוח שנתן בראשון בערב לתכנית "הצינור" בערוץ 10. יותר הגיוני יהיה להאמין שכשהוא מסביר עכשיו כי הוא הולך לקנוסה, הוא משמיט את הפרט החשוב ביותר – העובדה שהבוס שהודיע לו שהוא מפוטר. ואת מרד המשוררים נגד פסטיבל מטולה. אפשר לראות בכל מהלך החרטה של ציפר ניסיון לשמר את משרתו כעורך מדור הספרות והאמנות של הארץ, וכמנהל האמנותי של פסטיבל השירה. ואגב, ציפר עורך את המדור יותר מעשרים וחמש שנה (!), פרק זמן חסר תקדים בעיתונות ובכלל. אם להצטרף למגמה שאותה מעוניינת להוביל שרת התרבות, שציפר כה הרבה להחמיא לה, הגיע הזמן למצוא לו מחליף.
עיתון הארץ הוא נושא שראוי להתעכב עליו. פעם, בימים ההם, היה נהוג שעורך עיתון או מוסף, עובד על עקרון המינון. כל כתבה "צהובה" או "סנסציונית", סחבה על גבה כתבה "רצינית" או "חשובה" שהעורך קיווה כי הקורא יתפתה אליה. מאז שעברנו לאינטרנט, הכל השתנה. אם תציצו עכשיו בראש המאמר הזה, תראו את העין הקטנה ולידה מספר, שמסמן את כמות האנשים שקראו את הטור הזה. המספר הזה הפך בשנים האחרונות לחזות הכל. מי שלא מקליק, סופו להיכחד. מאמרים שאינם מביאים מספיק "עיניים", נדחקים במהירות לאחורי האינטרנט, המקום הבודד ביותר ביקום.
מאז שהחל במסלול ההקצנה, ציפר הפך לנקרא יותר ומדובר יותר. היו ימים, אני בטוח, שבעיתון הארץ חיככו ידיים בגללו. דווקא השבוע נכון לשאול איפה היו העורכים שלו עד היום? ובאופן יותר נקודתי, האם איש בעיתון הארץ לא קרא את המאמר הזה לפני פרסומו? עם כל הכבוד לכך שמדובר בטור אישי, האם איש לא שם לב למשפט הפלילי "עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו"? זה לא שאני רוצה לקלקל את השמחה למי שחוגג את הליכתו של ציפר, אבל נדמה לי שבעיתון הארץ, ראוי שתתנהל בתחילת השבוע שיחה בפורום העורכים תחת הכותרת "האם לא היה צריך לעצור אותו קודם?"
הבעיה: לעצור פסיכים
הבעיה של "הארץ" היא יותר מורכבת. עיתון שמאמין בחופש ביטוי מתקשה מאוד לעצור פסיכים שגדלים בתוכו. כאשר אדם כמו ציפר מחליט לבחון את הגבול, נוצר מלכוד. שהרי אם יש חופש דיבור מדוע לעצור אותו? וציפר עוד הגדיל לעשות כשיצא לריקוד הפסדובלה עם שרה נתניהו ובעלה. האירוע המגוחך ההוא, הפך כל הדיון בעניינו לחלק מהדיון הכללי שבין שמאל לימין. אלמלא המאמר שכתב השבוע, הוא היה שורד עוד שנים ארוכות. שאלה שנשארת פתוחה היא, האם גם בטור ההוא ציפר השתעשע ברגשות קוראיו? או שכמו רבים וטובים, גם הוא חלק מהגל של נהירה ימינה?
שאלה נוספת היא הגבול של מה מותר להגיד ומה אסור. בעיקר מכיוון שלצד מנחם בן, ציפר הוא ההומופוב הקיצוני והמבהיל ביותר בעיתונות הלגיטימית בשנים האחרונות. ציפר הוא האיש שכתב על העצרת שנערכה בכיכר רבין אחרי הרצח בבר נוער "די להתייפחויות מעל לבמות ציבוריות מהסוג המביש למדי שנראה במוצאי שבת, בעצרת בכיכר רבין, כשפצוע הפיגוע פרץ בבכי לעיני כל. מה זה צריך להיות הרחמים העצמיים האלה? מה זו החולשה והרכרוכיות הזאת?". הוא האיש שטען שהיטלר המציא את ההומואים כמיעוט. ש"החוויה ההומוסקסואלית היא החוויה הכי נמוכה בעולם, כי החיפוש אחר הסיפוק כרוך בסבל עמוק". והגדיל לעשות לפני חצי שנה שכתב מאמר הזוי בעד טיפולי המרה להומואים.
זאת אינה תחרות, אבל עוד יגיע היום שבו יהיה ברור שגם טיפולי המרה הם פשע. הומופוביה בוטה אינה נחשבת עדין עילה מספקת לפיטורין. מנחם בן בא והלך מגופי תקשורת שוב ושוב, עד שנפלט לשוליים. והטורים של ציפר נגד הקהילה לא נראו לאיש קיצוניים יותר מדברים אחרים שכתב נגד נשים, נגד אתיופים, ובכלל. כך שאנחת הרווחה שהפלטתי השבוע, כשהתברר שנפטרנו מציפר, הייתה קשורה גם באופן ישיר לענין האישי שלי. אני מודה שההומופוביה שלו גרמה לי לכאבי בטן.
אגב בינו לביני, היו גם רגעים משעשעים. בשנת 2009, באחד מטוריו, הוא יצא נגד תופעת "הערסים החדשים". לא כל כך ברור היה אז לאן הוא מכוון, אבל הוא נתן שתי דוגמאות, אותי ואת בנימין נתניהו. אני מניח שבארוחת הערב המפורסמת, הוא דילג על הפרט הזה, ולא פרש בפני הנוכחים את התאוריה המהודקת שלו.
והערה אחרונה. לפני חודשיים פגשתי עיתונאי צרפתי, שניסה לשכנע אותי שציפר אינו הומופוב, ושליבו במקום הנכון. הוא גם טען באוזני שציפר שמאלן אמיתי, שהשתתף בקביעות בהפגנות מול הגדר בבילעין. והשאלה שלי היא, מדוע בכל טוריו הפרובוקטיביים וחוצי הגבולות, הוא לא טרח כמעט אף פעם, בוודאי לא בשנים האחרונות, להתפלמס עם הסיטואציה המדינית או עם מפעל ההתנחלויות. איך זה יכול להיות שהפרובוקטור הגדול של השמאל, לא התעניין באינתיפאדה המתרחשת כאן כבר כמה חודשים, בייאוש הפלסטיני שהופך לרציחות עם סכינים. איך זה שלא היו לו תובנות על הכיבוש?
הרי אם חלקיק מכל האנרגיה העצומה שהשקיעו קוראי "הארץ" בחודשים האחרונים בלשנוא את ציפר, היה מוקדש לכאוס המדיני שבו אנחנו חיים, ייתכן שהיינו נלחמים ברשעים האמיתיים במקום באויב הנהדר שמצאנו לנו. אז ניצחנו את הפובליציסט בני ציפר. הנסיעה לעבר הגהינום תימשך כסידרה.