בכל פעם שמתחיל דיון על מחאת אמנים, אני נזכר בהפגנה אחת בכיכר רבין עוד בימים שנקראה "כיכר מלכי ישראל". זאת הייתה הפגנת אחר צהרים די קטנה תחת הכותרת "קו אדום", במלאת שנה לאינתיפאדה הראשונה. אני לא זוכר מה בדיוק הייתה הסיבה הספציפית ומה היה הקו שנחצה, חוץ מזה שלכולם היה ברור ש"אי אפשר לשתוק יותר". חבר טלפוני הזכיר לי השבוע שהיא כונתה "הפגנת אמנים". יוסי בנאי המנוח הסכים להגיע וגרר אחריו שורה מכובדת במיוחד של משתתפים.
אני לא זוכר משם הרבה, רק שהיו יותר אמנים מאשר קהל - בסך הכל הגיעו פחות מ-200 איש – ואיך הם עלו בזה אחר זה על במה קטנטנה בצעד המערבי של הכיכר. דן אלמגור הקריא קטע בשם "אנחנו יורים גם בילדים"; בשיא האירוע שרה סי היימן את שירה המוחרם "יורים ובוכים"; לצדם היו בין היתר חוה אלברשטיין, נורית גלרון, ריקי גל, יענקל'ה רוטבליט, קורין אלאל, אהוד מנור, תיקי דיין ונתן דטנר. אבל בולטת מעל כולם הייתה ירדנה ארזי, שהגיע עם התינוקת הקטנה שלה.
זו לא הייתה חלילה ההפגנה הראשונה של ארזי - כבר במלחמת לבנון היא יצאה להפגין ושרה את "הביתה" - אבל "קו אדום" באה כמה שנים אחר כך, כשהיא כבר מלכת הקונצנזוס, זו מהקמפיין של בנק לאומי. ההגעה שלה הייתה משולה למצב שכל כוכבי הפריים טיים של היום יעלו להפגין מול הבית של נתניהו בבלפור. ירדנה "שיש לה המון מה להפסיד" ו"ממש לא כדאי לה להזדהות פוליטית" לא פחדה.
כמה פשוט לדבר
דן אלמגור מספר שההפגנה ההיא כל כך הרגיזה את יצחק רבין המנוח, שהוא העיף אותו משירות מילואים. חברת הכנסת מרים תעסה-גלזר דרשה בהמשך לפטר את ארזי מהקמפיין של "האגודה למען החייל". זה כמובן לא קרה, וטוב שכך.
מאז עברו המון שנים. הגיעה הטלוויזיה המסחרית, הומצאו הרשתות החברתיות. עמוס עוז מת, דויד גרוסמן השתתק, ואיך נאמר זאת בעדינות - לא קמו להם יורשים אמיתיים. אין היום בישראל איש רוח מסוגם שמביע באופן קבוע דעות פוליטיות וקולו נשמע ומוערך. גם הזמרים כבר מזמן לא "מחכים למשיח", ואין להם כוח. איך מסכם זאת אחד השירים הכי יפים שנכתבו כאן בתחילת הניינטיז, שנים ספורות אחרי ההפגנה ההיא? "אז למה לי פוליטיקה עכשיו".
שנים של מרוץ אחר פרסום, כסף גדול ולייקים, ובעיקר אחר המכנה המשותף הכי רחב, השתיקו את אנשי הרוח ואת הזמרים. מי יסתכן היום באמירה פרובוקטיבית שתביא איתה שבוע של שיימינג בפייסבוק ובטוויטר? או גרוע מזה, אמירה שתחסל את הסיכוי שלך להיות פרזנטור של בנק? אפשר להגיד הרבה דברים נגד הצל, אבל לזכותו ייאמר שהוא הפך לאיש מאוד פוליטי, גם אם זה קבר סופית את הקריירה שלו כיוצר היפ הופ. הצל הוא כידוע איש ימין, אין לו היום מקבילה בשמאל ובמרכז. לכן הצעד שעשה בשבת אסף אמדורסקי, כשיצא בשידור חי בערוץ 13 באגרסיביות נגד ראש הממשלה, היה רגע כל כך מרענן ואופטימי.
תראו כמה זה פשוט! בא זמר מפורסם להפגנה, אנשי הטלוויזיה מצמידים לו מיקרופון, ובמקום להגיד דברים מפויסים הוא פשוט יצא על ראש הממשלה במילים שכמעט לא נעים לחזור עליהן. והכל בשידור חי, וזה עבד. בשלישי בערב, בהפגנה בירושלים, כבר היו לצד המפגינים המבוגרים בדרך כלל מאות צעירים עצבניים שבאו בזכות אמדורסקי. זה נגמר בהתזת מים ומעצרים, אבל גם בתחושה מרעננת שאפשר להתמרד, אפשר להגיד שנמאס וזה בסדר, כי עדין יש כאן דמוקרטיה.
מאז עבר כמעט שבוע ואמדורסקי נשאר די לבד בקדמת הבמה. אף יוצר מפורסם לא הצטרף אליו. אף סלב, אף ידוען מליגת ה-100 אלף עוקבים ומעלה. מחאת התרבות מתמקדת כולה בטכנאים, באנשי הסאונד ובעובדי הבמה שנשארו לא עבודה. בחדשות ליוו השבוע זמרת אופרה שנשארה בלי אוכל, אבל ה"כוכבים" עדיו שותקים. עד יום חמישי בבוקר, היחיד שהצטרף לאמדורסקי הוא נדב אבקסיס שסיפר בטוויטר שבכה כשקיבל השבוע רק 3,000 שקל מתוך 7,500 אופציונליים מהממשלה.
אפשר כמובן לתת הסברים. בזמר הים תיכוני נהוג לתמוך בליכוד ובנתניהו, ובכלל מפורסמים שמנפנפים בזוהר האינסטגרמי שלהם אולי מרגישים לא נוח ליילל עכשיו על אובדן פרנסה. אלא שזה מה שיפה כל כך במהלך של אמדורסקי: הוא לא טען שאין לו כסף. הוא לא טען שהוא רעב ללחם. הוא רק הסביר שהעניינים כאן יצאו משליטה, שראש הממשלה לא מתפקד. אם זה בגלל המשפטים שלו או בגלל שהבן שלו משגע אותו, זה לא ממש משנה. הוא לא מתפקד. הוא ראש הממשלה ונהיה כאן בית משוגעים. והגיע הזמן שיתפטר ויפנה את המקום למישהו אחר.
עכשיו תורכם
מחאה עממית זה משגע. הטלוויזיה מציגה כל היום עוד ועוד אזרחים מדהימים שנותנים דקות מסך מרגשות. אבל מה לעשות שכל מחאה צריכה מנהיגים, וזמרים וכוכבי טלוויזיה הם אנשים שהרבה יותר קל להם לעמוד קדימה ולצעוק "אחריי". הם יודעים להעביר מסר, יש להם את האנרגיות הנכונות.
תחשבו רגע על הפגנה כזאת כמו ב-1988, הפגנה שבה כל השורה הראשונה מלאה בפרצופים הכי מוכרים לקהל הישראלי. כאלה שאינם מזוהים בהכרח עם השמאל, אלא עם המרכז ואפילו עם הימין. כאלה שבדרך כלל לא אומרים מילה על "המצב".
תחשבו על הפגנה כזאת שבה אמדורסקי הוא רק אחד משורה של כוכבים מפורסמים ואפילו לא המפורסם שבהם. אם לחזור לשנת 1988, ריטה הייתה אז זמרת ממש צעירה, בדרכה לצמרת. ירדנה ארזי הייתה סמל לאומי שהוביל את חגיגות ה-40 למדינה. שתיהן לא חשבו פעמיים והגיעו לכיכר. כך גם שלמה בר אבא, גידי גוב ויוסי בנאי, שהיה אז כבר ליגה בפני עצמו. האם המקבילות של האנשים האלה לא מרגישים צורך לצאת לרחוב? אני באמת מאמין שאפשר להביא עכשיו יופי של מחאה חברתית. העם לגמרי מוכן. עכשיו תורם של הפריבילגיים להצטרף ולעשות בלגן.