לפני חודשיים דיברתי מול פורום של 200 פעילים מקהילת הלהט"ב. הנושא היה "הקהילה ופוליטיקה – עידן חדש לגמרי". הצגתי שם שתי הנחות יסוד. הראשונה הייתה שמבחינת דעות פוליטיות, הקהילה הולכת ומיישרת קו עם ישראל כולה: אם בעבר היה רוב ברור למפלגות שמאל, היום הלהט"בים, במיוחד בדור הצעיר, מצביעים בדיוק כמו הוריהם ובני משפחותיהם, עם נטייה חזקה לליכוד ולמפלגות מרכז.

ההנחה השנייה הייתה שיש כיום המון להט"בים שעובדים במערכת הפוליטית כעוזרים פרלמנטריים, יועצים, חברי תאים גאים ועוד, ואצל כולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, המפלגה באה לפני הקהילה. כלומר, הדעות הפוליטיות בענייני שמאל ימין, ממשלה ואופוזיציה, מכתיבות את העמדות בדיונים הפנים קהילתיים.

מה שלא לקחתי בחשבון הוא שבקהל ישבו כמה עוזרים פרלמנטריים של חברי כנסת מהשמאל. אלה התחילו בשלב מוקדם מאוד בקריאות ביניים ובוויכוחים. הם לא אהבו את זה שאני מדבר יפה מדי על הממשלה ויחסה לקהילה, ועל החשיבות שיש באמיר אוחנה, חבר כנסת גאה ראשון בליכוד. הם מאוד לא אהבו את הדברים שאמרתי על כך שמבחינת טובת הקהילה, ברור שצריך להשקיע מאמצים בחיפוש בני ברית מתוך הקואליציה; שגם חלק מהח"כים באופוזיציה משתמשים בקהילה; שיותר מעניין אותם לקבל זמן מסך מאשר באמת לעזור; שאת העזרה האמיתית הם היו צריכים לתת מאחורי הקלעים בעבודה פרלמנטרית סיזיפית. והם כמובן קפצו לתקרה כשאמרתי מילה טובה על יאיר לפיד. היה סוער.

גם שר התיירות לא מתעניין בקהילה  

בסופו של דבר הצלחתי להשתלט איכשהו על השיחה, אבל האירוע כולו, מבחינתי, יצא מאוד מפוספס. כי במקום לפרוש תזה, שאפשר כמובן להתווכח עליה, מצאתי את עצמי מתקוטט באופן די קטנוני עם אנשים שעובדים במרצ, שהיא המפלגה שהצבעתי לה בכל מערכות הבחירות האחרונות.

בסוף השבוע שאחרי ההרצאה קיבלתי הרבה מאוד הודעות מאנשים שישבו בקהל, רובם ימנים. הם ביקשו לחזק את ידי. חלקם התנצלו על כך שלא היה להם אומץ לקום ולעזור לי במה שהם קראו "מלחמתי בשמאלנים שלא מבינים כלום". עניתי להם תודה ושאני שמאלני, אוהב ערבים, תומך ב"שוברים שתיקה", ושאני מקווה שזה לא מבאס אותם.

אני מספר את הסיפור הזה, כי נראה לי שדרכו קל להבין את מה שקרה השבוע סביב הקמפיין של משרד התיירות. זה סיפור מאוד פשוט. משרד התיירות החליט להקציב 11 מיליון שקל לקמפיין עולמי של הבאת תיירים גאים לישראל. זה סכום כמעט דמיוני. כשנודע שחלק ממנו ילך לצביעת מטוס, שזה מהלך שמריח מעודף כסף, כולם השתגעו ממש. אלא מה, כל אחד השתגע לפי אמונתו הפוליטית. מהו האינטרס האמיתי של הקהילה? על זה יש הרבה יותר מתשובה אחרת.

כבר שנים שעיריית תל אביב עובדת מול משרד התיירות לקדם תיירות גאה. העירייה עצמה מוציאה כסף על העניין. עד היום הושקעו בקמפיינים כאלה כמה מאות אלפי שקלים בשנה, ואירועי הגאווה, כמו שכולם יודעים, עלו כפורחים. לכן לסכום הגדול, ולמטוס, נוסף מיד ריח לא נעים. 11 מיליון שקל הם סכום מפלצתי. אין שום הלימה בין הסכום הזה לבין שאר הכספים שמקבלת הקהילה, על שלל ארגוניה. עזבו כסף, זה לא הגיוני שמישהו מוציא 11 מיליון שקל כדי להסביר כמה הוא אוהב אותך, אבל משאיר אותך כל הזמן בתחושה שאתה לא מעניין אותו בכלל.

עם כל הכבוד לשר התיירות, שאכן החליט להשקיע את הכסף, וזה לא מובן מאליו, וכל הכבוד לו, בואו נודה באמת: גם שר התיירות עצמו לא מתעניין בקהילה. הוא מבחינתו, ובצדק, רואה את תפקידו של משרד התיירות כמי שאחראי על הצגת פניה היפים של ישראל בעולם. כדי לעודד תיירות, אבל גם כדי לעורר הזדהות איתנו. הלהט"בים הם בעיניו לא יותר מכלי. זאת לא אהבת מרדכי. זה אינטרס נחמד, שהוא חשב שייתן לו win win. יצאת פטריוט ויצאת צדיק.

לך תעביר החלטה "של כל הקהילה"

ההיגיון אומר שממשלה שמקציבה 11 מיליון שקל לעידוד תיירות גאה, צריכה להיות מאוד קשובה לקהילה הגאה. זה פשוט וקל להבנה. הבעיה היא ששמאלנים אומרים את זה תוך שהם מקללים את ראש הממשלה וימנים מסבירים שזה בכלל לא נכון, כי בעיניהם הממשלה דווקא אוהבת אותם. מה גם שהליכוד באמת מחבק את התא הגאה שלו באופן די חסר תקדים.

שר התיירות אינו יכול במקביל להקציב כסף לדירת מעבר לנערות טרנסג'נדריות שנזרקות מהבית, אבל הוא חלק מהממשלה. וה-11 מיליון הפכו למין סמל לפער שבין ה- show off לבין מה שקורה בשטח, בעיקר בתחום החקיקה. עירית תל אביב לדוגמא, היא גוף שמציג מודל הגיוני. היא משקיעה כסף במרכז הגאה, תומכת בארגונים וביוזמות שונות, וגם משקיעה בתיירות. יניב ויצמן, האחראי על תיק הגאווה בעירייה, ספג לא פעם ביקורת על כך שהעירייה "מתעניינת יותר מדי בתיירות". אבל זה מעולם לא הפך לדרמה, כי היה ברור שאותה עירייה קשובה גם לעניינים אחרים.

מרגע שהתחיל הדיון התברר שהמילה "קהילה" מורכבת כרגע מהרבה מאוד קבוצות עם אינטרסים שונים ומשונים. מאחורי הקלעים החלו דיונים בין אנשי עיריית תל אביב ואנשי האגודה. הבעיה היא שהיו"רים המשותפים של האגודה, אמרי קלמן וחן אריאלי, מזוהים פוליטית עם השמאל. חלק גדול מהלהט"בים הימנים חשדנים מאוד כלפיהם ומנסים להציג כל צעד שלהם כעוד חלק מהפרוגרמה השמאלנית השטנית לנגח את ביבי. עכשיו לך תעביר החלטה "של כל הקהילה".

הקואליציה בין אנשי עירית תל אביב ואנשי האגודה יצרה מיד את הרעיון של הפיכת המצעד לכלי פוליטי. הרעיון היה: המצעד הוא שלנו. מי שרוצה לשווק אותו ולהשתמש בו, צריך להתחשב בדעות שלנו. כבר לפני חודש, כשהתחיל הדיון, כתבתי כאן מאמר תחת הכותרת "ומה אם ההומואים לא יבואו למצעד הגאווה?". מאז לא קרה כמעט כלום. הממשלה כמובן התעלמה מהמכתב ששלחו ארגוני הקהילה והשטח נרגע. עד שהמטוס בצבעי הגאווה הבעיר מחדש את השטח.

עכשיו הכל עלה עוד מדרגה. הארגונים מאיימים להשבית או לשנות את המצעד, מישהו הציע ברצינות את ההצעה המצחיקה לצעוד ברוורס (תחשבו על זה), יש קמפיינים להחרמת המצעד או ביטולו, ולכולם יש דעות. חלק גדול מהקהל הלהט"בי, שנהנה מהרווחה היחסית, בכלל לא מתעניין יותר בפרטים. תנו לנו לרקוד ואל תבלבלו את המוח, הם אומרים. האנשים היותר פוליטיים, כרגיל, כל אחד לפי העמדה שהוא מייצג. האגודה והנציגים הגאים בעיריית תל אביב עושים עכשיו מאמץ מאחורי הקלעים לייצר קואליציה רחבה ככל האפשר וכן לדבר עם הממשלה. לפגוש את שר האוצר, אולי אפילו את ראש הממשלה. בינתיים אלה מגעים שטרם הבשילו. השאלה האמיתית היא מתי ראש הממשלה יתאפס? מה צריך בשביל שכל העסק הזה יגרור תגובה שלו? אולי כתבה אחת בניו יורק טיימס שתעליב אותו, או יותר טוב, טלפון מאיזה אמריקאי חשוב שילחץ אותו לקיר. מישהו אמר השבוע שכל מה שצריך זה שמרק צוקרברג יגיד משהו על זכויות הלהט"בים בישראל, כי אותו נתניהו כבר ישמע. למישהו יש קשרים?