ראשון היה הסיטקום הטלוויזיוני "נבסו". אחריו היה הסרט "עץ התאנה" שהגיע עד פסטיבל טורונטו, וכעת מגיע "ליידי טיטי", קומדיה מסחרית ראשונה שכולה אתיופית. הסרט יוצא השבוע בהפצה רחבה בבתי הקולנוע, מלווה בפרסומות בטלוויזיה. אפשר, אם כן, לדבר על "הגל האתיופי" בקולנוע ובטלוויזיה - וכדי שיהיה מעניין עוד יותר, שני סרטי הקולנוע נוצרו על ידי במאיות. עלמוורק דוידיאן כתבה וביימה את "עץ תאנה", את "ליידי טיטי" ביימה אסתי עלמו וקסלר.
הדיון על "ליידי טיטי" בפרט ועל יצירה אתיופית בכלל הוא כמובן שדה מוקשים מבחינת התקינות הפוליטית. בכל משפט שאתה כותב מתחבאת לה האופציה להתנשא, להציג עמדה פטרונית ומה לא. למעשה כבר מהתחלה נשאלת שאלה - אסתי עלמו-וקסלר, היוצרת של לידי טיטי, היא:
1) אתיופית.
2) ישראלית ילידת אתיופיה.
3) עולה ותיקה מאתיופיה.
4) אפרו-ישראלית.
5) ישראלית.
שנאמר כבר מהרגע הראשון, אתה מתחיל להסתבך. במיוחד שהדיון הוא בהקשר של סרט שכולו עוסק בקהילה של יוצאי אתיופיה בישראל, ולכן המוצא כאן הוא בהחלט פקטור. אבל יאללה, נצא לדרך ונקווה לטוב.
ספונג'ה זה לא רק ספונג'ה
עלילת "ליידי טיטי" פשוטה למדי: זמר סקסיסט שמסתבך עם העולם התחתון בורח מתל אביב בחזרה לשכונה הענייה שבה גדל, וכדי לשרוד מתחפש לאישה והופך לעובדת במתנ"ס שאחראית על "החוג להעצמה נשית". הוא מתאהב בבחורה אתיופית מתוקה עם דימוי עצמי נמוך ומעצים אותה, ובדרך חווה את כל ההשפלות שאותן עוברות בנות הקהילה שלו. בסיום, וזה לא ספוילר, הוא מבין עד כמה קשה להיות אישה אתיופית שסובלת מדיכוי כפול, ואולי אף משולש.
למרות שהגיבור הראשי הוא גבר שמתחפש לאישה, "ליידי טיטי" – אפשר לומר שבמסורת סרטי ההתחפשות הסטרייטיים - אינו מתעסק בשאלות התאמה מגדרית או להט"ביות. צביקה היזיקיאס, בתפקיד ראשון ומפתיע, מחופש לאישה רוב הסרט, אבל לא מתחבט בכלל בשאלות כמו "מה זה אומר שאני כל כך נהנה להסתובב בבגדים האלה". עובר בקלילות אפילו הרגע שבו טיטי מנסה לנשק את אלזה, הבחורה שבה הוא מתחיל להתאהב (ואינה יודעת שהיא גבר מחופש). אלזה המופתעת שואלת "מה? את לסבית?", ורק מבהירה שהיא לא בעניין.
נדמה לי שעלמו וקסלר ביקשה לדון בסרטה בשני עניינים אחרים: הראשון, מעמד האישה בקהילה ובמשפחה האתיופית. השני, מעמד הקהילה מול הממסד והחברה הישראלית בכלל - וייאמר לזכותה שהיא נוגעת בכל הנקודות הללו ומקיפה אותן מזוויות מרובות. באחד הקטעים המקסימים בסרט, עולה חדשה מרוסיה מנסה למצוא עבודה לחבורת ילדות שמעוניינות להקים להקה. התוצאה היא שבאירוע השואו-אוף לתורמים, הילדות יוצאות אתיופיה שרות ברוסית את "אלוהים שמר על אמא". בסצנה טובה אחרת מסבירה טיטי לגבר אתיופי שמרן ומיושן מדוע הוא בעצם בעל גרוע לאשתו, וגורמת לה להתקומם נגד הדיכוי לראשונה בחייה.
"ליידי טיטי" יוצר אם כך רצף הגיוני, והוא גם מחדש משהו. "נבסו" מציגה את העולם מנקודת מבטו של גבר אתיופי שהתחתן עם אשכנזייה (ובעיקר עם האימא הנהדרת שלה, חנה לסלאו). הנה תמונה מרגע הזכייה שלה בפרס האמי הבינלאומי:
"עץ תאנה" הוא מנקודת מבט נשית, אבל של ילדה באתיופיה, לפני העלייה לישראל. כעת מגיע התור של הנשים שגדלו בישראל. וכמו שכבר גילינו מזמן, ראה טיטי איינאו, אסתר ראדה, רותי אסרסאי, פנינה תמנו-שטה וטהוניה רובל, הנשים האלה מה זה לא פראייריות. גם עלמו וקסלר לא, ולכן הצליחה בין היתר לא מעט גופים שיתמכו בסרטה, בהם קרן רבינוביץ', משרד הקליטה, מפעל הפיס ועוד ועוד.
למרות שהוא נקרא "ליידי טיטי", אין אף אחת בסרט שמזכירה את טיטי איינאו או את טהוניה. עלמו וקלסר מבקשת להאיר את עולמן של הנשים שנמצאות הרבה מאחור. אחד הדברים היפים שהיא עושה הוא להאניש בצורה מקסימה את שלוש המנקות המבוגרות שעובדות במתנ"ס, אצל הבוסית הוותיקה והמרשעת. עם מדים ילדותיים הן מצליחות להעביר באופן נוגע ללב את חוסר היכולת שלהן להתמודד עם המציאות שדחקה אותן לפינת הניקיון. בכלל, העבודה בניקיון היא עניין סמלי מאוד לכל אורך הסרט. בסצנה (הקצרצרה) והצפויה ביותר, אך הבלתי נמנעת, אישה אשכנזייה ניגשת לאלזה עלמו (אחותה של הבמאית, בתפקיד ראשון וכובש לב) ושואלת אותה אם היא פנויה לנקות דירות. עלמו כמובן מנפנפת אותה וממשיכה בדרכה.
"ליידי טיטי" אינו סרט נטול פגמים. זה סרט ראשון של הבמאית, וכמו הרבה סרטי בכורה, הכוונות הטובות לא תמיד ממומשות עד סופן. אבל יש בו הרבה נקודות אור. אחת מהן, והחשובה מכולן, היא צוות שחקנים טרי ומדליק. מתברר שאם מחפשים, אפשר למצוא קאסט מגוון וסקסי של יוצאי אתיופיה - מהכוכב הראשי ועד אימא שלו (תהילה ישעיהו-אדגה המהממת, השחקנית הטובה בסרט, בתפקיד נהדר). חוץ מזה הפסקול מלא שירים אתיופים כיפיים והצילום של זמיר נגה, גם הוא בן העדה, מוצלח מאוד.
לאפליה אין נסיבות מקלות
מעניין לנסות להבין דרך "ליידי טיטי" ושתי היצירות האחרות מה באמת מעסיק יוצרים שנולדו באתיופיה, איך הם רואים את הדברים. מהזווית הזאת, הדבר הבולט ביותר ב"טיטי" וב"נבסו" הוא הרצון להסביר. אסתי עלמו וקסלר רוצה שאנחנו, כלל הישראלים, נבין אותה, נחבב אותה, נראה כמה היא דומה. אם במפגש עם העלייה הרוסית (וסליחה על הסטראוטיפיזציה) הייתה תחושה של כעס והתנשאות תרבותית (ראה תיאטרון גשר), וביצירות כמו "עבודה ערבית" המוטיב המרכזי הוא הכאב וחוסר התקווה, הרי שהאתיופים רוצים להוכיח קודם כל שהם לא פחות מאף אחד אחר.
לאורך הסרט כולו, נקודת המבט היא כל הזמן של ההתקבלות. אבל קל לחוש - שוב לאורך כל הסרט - שהאתיופים מחפשים בכל מגע עם "הישראלים" בעיקר אוזן קשבת וחום אנושי. גם אם בסוף היום זה הופך אותם אגרסיביים (ראה "הישרדות"), מתחת לכל הגאווה יש צורך אנושי להיות שייכים. זה צובט בלב כי, סליחה אם אני נשמע כמו מדריכה בצופים, איזו סיבה בעולם יכולה להפוך אפליה לנסלחת?
זה מה שהופך את "ליידי טיטי" לסרט שכדאי שישראלים יראו, במיוחד בהתחשב בכך שהיוצרת לא עושה הנחות לבני העדה עצמם. בוודאי שלא לגברים ולמבנה הפטריארכלי, אבל גם לא לנשים ולא לשמרנות של בני העדה. "ליידי טיטי" אינו סרט "בכייני": הוא סרט מאוד גאה, וזה לא מעט.