אנשים הכי משתעממים משיחות על נהגים והולכי רגל. ברגע שהקוראים יבינו שאני מנסה לנסח כאן אמירה על מה שקורה לאחרונה במעבר החציה ליד הבית שלי או שלהם, איבדתי אותם לנצח. לפחות את רובם. וזה חבל, כי מה שקורה בזמן האחרון במעברי החציה הוא מרתק. זה אפילו לא בסגנון "מיקרוקוסמוס של העולם כולו"; זה תהליך קיצוני שהגיע הזמן לבדוק אותו ולנסות להבין איך הגענו לאן שהגענו.

פעם – כשהיינו ילדים, בפרהיסטוריה - היה נוהל כזה פשוט. כשהולך רגל מתקרב למעבר חציה הוא מאט קצת, מביט שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, ואם פנוי, "עובר בבטחה". הנהג מצדו היה אמור להאט קצת לפני מעבר חציה, להביט לצדדים ולוודא שאף ילד לא "קופץ" לו מול הרכב. זה היה בעולם הרבה יותר רגוע ותמים. הסיטואציה כרגע? הפוכה לגמרי.

טור גל אוחובסקי (צילום: Nati Shohat Flash 90)
למצולמים אין קשר לכתבה (או למציאות כאן, מה זה אופניים חשמליים ולא על המדרכה?) | צילום: Nati Shohat Flash 90

אתה נוסע במכונית ולפתע גברת עם עגלת תינוק צועדת לתוך מעבר החציה בלי למצמץ. היא מסמסת בטלפון תוך כדי, אז היא לא מרימה ראש לבדוק: היא פשוט מתקדמת מתוך תחושה שמעבר החציה הוא שלה. והיא כמובן לא לבד. מיד אחריה מגיח רוכב אופניים חשמליים שאין לו שום כוונה לעצור או להאט. אתה, בתור הנהג, לוחץ בבת אחת על הברקס, שמח שלא היה מאחוריך רכב שנתקע בך. האמא עם העגלה שומעת את חריקת הבלמים וסוף סוף מרימה ראש. היא קולטת אותך, אבל אתה לא מזיז לה. היא מביטה אל התינוק שלה וחוזרת לסמס, תוך כדי שהיא מסיימת את חציית הכביש. בנס לא נתקעת לה בעגלה. ושוב נמנע אסון. נו, חפרתי?

הרע והמכוער   

אין דרך יפה לתאר זאת: הולכי רגל ונהגים הם כרגע האויבים הגדולים ביותר. הם שונאים אלה את אלה, זועמים אלה על אלה ובעיקר לא מוכנים לוותר אלה לאלה. בשום פנים. שזה כמובן קצת מגוחך, כי כל הנהגים הם גם הולכי רגל. יש פה ושם הולכי רגל שלא יוצא להם לשבת במכונית, אבל אין נהג שלא יוצא מהרכב ולא עובר כביש. ההיגיון אומר שדווקא שני המחנות, שהם אותו מחנה, היו צריכים להבין ולכבד זה את זה. אבל לא, להפך. יאללה מלחמה.

via GIPHY

כבר כמה שבועות אני מנסה לשנן סיטואציות שמתרחשות ליד מעברי חציה, וזה נהיה מטורף מרגע לרגע. למשל, סיפור אמיתי מהיציאה מקניון עזריאלי בתל אביב: הולכי רגל שמגיעים מתחנת הרכבת ממהרים לכיוון העיר בזמן שנהג שיוצא מהחניון של הקניון ממשיך להתקדם לתוך מעבר החציה וכמעט דורס ארבעה מהם. כולם צורחים, אבל איש אפילו לא עוצר כדי לקיים איזה ריב הגון. למה לריב? אלה החיים וכולם ממהרים.

או אותה סצנה עצמה, עם אותם חיילים ואזרחים שממהרים בבוקר לקריה הצבאית ולקריית הממשלה, ונהג שלא מוותר - אלא שברגע השיא נדחפים פנימה גם אופניים חשמליים וגם קורקינט. הקורקינט כמובן מתהפך על חיילת עם תיק ענק שכמעט מפילה את האופניים, כמעט נשכבת על הרכב, ובכל זאת ממשיכה ללכת. איכשהו שום אסון לא באמת קורה, כלומר לא במקרה הזה. וכולם צועקים וממשיכים לרוץ קדימה.

לא צריך להיות הלשכה המרכזת לסטטיסטיקה כדי להבין שכמות התאונות עם הולכי רגל ואופניים מכל הסוגים נמצאת בנסיקה. מה גם שאנשי האופניים שינו את הכללים לחלוטין: הם רוכבים על הכביש נגד הכיוון, שזה נהדר, במיוחד ברחובות צרים. והם עושים את זה גם בחושך, כשהסיכוי שלהם להיתקע בהולך רגל שמתחיל לחצות את הכביש גדול עוד יותר. והטריק הסקסי מכולם: רוכבי אופניים שמשלבים בין הכביש למדרכה למעבר החציה. מבחינתם מותר להם להשתמש בכולם, אז הם עוברים ביניהם בלי להתחשב באור אדום, בתנועה או בכל דבר אחר. פעם עוד חשבנו שנהגי טוסטוסים הם פסיכים. מצחיק.

האמת? אני לא מבין איך הולכי רגל ורוכבי אופניים לא מתים כמו זבובים בעידן הזה. הרי המלחמה שלהם עם הנהגים ובינם לבין עצמם היא כמעט בלתי נתפסת. והם מצדם עושים הכל כדי שתהיינה תאונות - לא נזהרים, מתפרצים לכביש בלי לעצור. זה נהיה כמעט דו-קרב במערבון: אתה מתקרב למעבר חציה, קולט את המבט של הולך הרגל - או גרוע מזה, של רוכב האופניים שמתקרב למעבר חציה - והוא לא מאט אפילו קצת. וגם אתה לא. ושניכם דוהרים אחד לעבר השני, בודקים מי יישבר ראשון תוך שאתם מביטים אחד לשני בעיניים. זה יוצא כמעט רומנטי. וסוטה באותה מידה.

via GIPHY

איך ולמה זה כל כך הקצין? לא ברור. האם כשאתה הולך רגל, האיש ברכב מולך נראה לך נציג הממסד הדורסני? נציג הקונגלומרטים? האוליגרך השנוא עליך, הטייקון המושחת? ואיך זה יכול להיות שאתה כל כך מתעב אותו גם כשהוא מקרטע בסקודה ישנה ומתפקרת, שברור שמחירה שווה למחיר עגלת הילדים החדשה שקנית לצאצא? ואיך זה יכול להיות שברגע שיצאת מהאוטו, אחרי שנהגת וקיללת הולכי רגל, הפכת לגרוע מכולם? יש שאלות שאפילו אני לא יכול לענות עליהן, גם אם הן שאלות טובות.

קשה עכשיו, הקלה בגלגול הבא

היה אפשר לחשוב שהרכבת הקלה של ישראל כץ אולי תביא איזו הקלה. שחלק מהמלחמה הזאת נובע מכך שהתנועה בישראל בכלל ובתל אביב בפרט הפכה למשהו מטורף לגמרי ולקוות שבעתיד זה ישתפר. אבל רק השבוע קראתי ב"דה מרקר" שמישהו חישב וראה שהרכבת הקלה, במיוחד במקומות שבהם היא מעל הקרקע (נניח ביפו), תעצור את התנועה כל הזמן ותגרום לעוד יותר פקקים, כי בעצם כל פעם שהיא עוברת - שזה כל שתי דקות - התנועה תצטרך לעצור. כלומר, הסדום ועמורה יהיו עוד יותר נוראיים. אבל למה לפחד מהעתיד כשההווה כבר מספיק גרוע.

טור גל אוחובסקי (צילום: Hadas ParushFlash90)
יותר סדום, יותר עמורה. כץ | צילום: Hadas ParushFlash90

למה בכלל העסק נסע כל כך רחוק דווקא אצלנו? בדרום אמריקה, למשל, מקובל שמכוניות לא עוצרות ברמזור אדום מחשש לשוד. באירופה וארצות הברית מקובל שהולכי רגל לא קופצים לכביש ולמצייתים לרמזור אדום. ואצלנו דווקא המכוניות כמעט שלא טסות באדום, אבל הולכי הרגל הפכו למפלצות. זה לא שבתור נהגים אנחנו אדיבים, אבל אם צריך להכריע, הייתי אומר שברגע הזה בזמן, הולכי הרגל גרועים לא רק מהנהגים אלא גם מרוכבי האופניים.

אולי לקראת השנה החדשה אפשר להקדיש רגע של מחשבה גם לזה. שתהיה לנו שנה טובה ומלאה ב(כמעט) תאונות שאיכשהו נמנעו ברגע האחרון, והרבה בריאות.