בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. איך שלא הופכים את זה, הוא האיש הכי חשוב בישראל. והוא הפך בשנים האחרונות לחתיכת אניגמה. חידה. דמות לא מפוענחת. נדמה כי הפער בין הגרסה הרשמית שלו לבין מה שקורה אצלו כשנסגרות הדלתות הוא כבר מזמן חלק מעולמות הבדיון. רק מלקרוא מדי סוף שבוע פרשן פוליטי או שניים, ולעקוב קצת אחרי תוכניות אקטואליה, אבל באמת בקטנה לא באובסס, אתה מקבל איזו תמונה שמזכירה יותר סדרת טלוויזיה כמו "בית הקלפים" או "הבורג'ס".

לאורך השנתיים האחרונות שאלתי כמה פוליטיקאים די בכירים שיצא לי לפטפט איתם אם זה באמת כל כך פסיכי כמו שזה נראה, או שהתקשורת סתם מנפחת. וכולם כאחד, מימין ומשמאל, טענו שאכן – משהו שם השתבש לגמרי. שהתחושה שנתניהו ורעייתו הפכו לקיסר וקיסרית שמתקשים להבין מדוע האזרחים מבלבלים את המח ולא שולחים להם כל יום מכתבי תודה ומתנות, היא די מדויקת. ושההנחה שכל מה שמעניין אותם הוא ביסוס שלטונם ומורשתם, היא די מדויקת.

מעבר לשאלות קצת משעממות כמו: שיואו, מה יהיה עם ישראל הזאת? דמותו של ראש הממשלה הפכה לנושא מרתק. הרי מדובר באיש חכם ומשכיל, עם יכולות אינטלקטואליות, אבל ברור שמדובר גם בפרנואיד, שיתכן שיש לו איזה תחושת רדיפה שהתעצמה עם השנים, ושדי ברור שהוא לא ממש מצליח להפריד בין טובת המדינה לטובתו האישית. מאחורי הקלעים, האנשים שכאילו יודעים אומרים שכל סיפורי בית ראש הממשלה יתפוצצו באמת ביום שאחרי. כשכל האנשים ששותקים עכשיו יתארו מה באמת קורה שם כשבקבוק יין מתרוקן וטס לאיזה קיר.

כל זה כמובן רק הגביר את הרצון שלי לפגוש את ראש הממשלה ולהיות במחיצתו. כששמעתי שיש סדרת אירועים אקסקלוסיבית חדשה, שבה ראש הממשלה פוגש בכירים בתקשורת, הבנתי שאני חייב להשיג לעצמי כסא. כאילו, מה? הוא יפגוש כל מיני נודניקים, שאפילו לא ידעו לתאר בפני חבריהם לעבודה את הפגישה בפרטי פרטים, ואותי לא? הוא יבזבז את זמנו על אנשים שסתם יקשיבו לו ולא יבדקו לעומק כמה סגול השיער שלו, ומה הוא בדיוק עושה שם עם ההלוואה והחסכון? מיד צלצלתי לעורך מאקו והודעתי שגם אני בא. הוא כמובן אמר שאני ברשימה. יופי!

אלא שאז התברר שזה לא כל כך פשוט. כי ראש הממשלה לא פראייר. בחדר שבו הוא פוגש אנשי תקשורת יש 15 מקומות. מאחר שהוא הקציב לכל בית קשת, ולמאקו, פגישה אחת, יוצא שאני לא ברשימה. שזה לא רק מעליב, זה גם מאוד מתסכל. כאילו, באיזה עולם האנשים האלה חיים? שלא לדבר על זה שאף אחד בחדר לא ישאל אותו למה יש כזה פער בין ההצהרות הפומביות שלו בעד הקהילה שלנו ובין העובדה שהוא בחיים לא מזיז בשבילנו אצבע. לא שזה יותר חשוב מהשאלה המרתקתתת מי באמת התריע על המנהרות ומה ידעו יאיר ונפתול. אבל זאת גם שאלה, ואם כבר יושבים עם רה"מ בנחת, זאת הזדמנות לאתגר אותו בעניין הזה, שהוא אולי לא הכי חשוב בעולם, אבל קצת סימבולי לכל ההתנהלות שלו.

"זה המזל שלך שהוא לא הזמין אותך"

התבאסתי. לא אכחיש זאת. אלא שאז בא בכלל פיתול בעלילה. שוחחתי עם חבר, שהוא גם פילוסוף, גם מזרחי, וגם איש שמאל אמיתי, והוא הביט בי בבוז, ואז אמר בערך כך. "תדע לך שזה המזל שלך, שהוא לא הזמין אותך. הרי מה? הוא בא, הוא כריזמטי, והוא מתחנף. והוא יודע מי נמצא בחדר, ואם היית ברשימה, שהוא עובר עליה עם היועצים לפני הפגישה ומסמן את האורחים שצריך לשים לב אליהם, בטוח הוא היה אומר משהו נחמד על הומואים, והיית ישר נמס.

"וכמו כל מי שהיו בפגישות האלה עד היום, היית יוצא קצת מסוחרר. לא חייבים להיות שי גולדן (שכתב בעקבות הפגישה פוסט קיצוני בפייסבוק) ולאבד את הצפון, אבל כל מי שהיה שם, מסתובב אחר כך עם חיוך של עיסוי טוב עם הרפייה. ביבי הזה הוא גאון. הוא פשוט הבין שכל התקשורת זה בערך 200 איש. הוא מביא אותם בקבוצות קטנות לפגישה ומסמם אותם. אחרי הפגישה לכולם לא נעים, וכולם דופקים לו טיפה יותר חשבון. במיוחד העורכים, ואלה שמה זה משנה להם לעדן טיפה את הכותרת?

"זה גאוני. זה צ'אושסקו במיטבו. זה אימלדה מרכוס. זה יותר טוב קים ג'ונג און, כי זה בלי להפחיד, להפך. זה על ידי חלוקת סוכריות. ביבי הוא המלך, והוא נגע בך. וחייך אליך. ואמר שהוא אוהב את העבודה שלך. ועכשיו לך תגיד שבא לך שכחלון או גדעון סער או גבי שאשכנזי או יאיר לפיד או כולם ביחד יחליפו אותו. ואתה.." הוא היישיר אלי מבט, "אתה ניצלת! אני מכיר אותך. אם היית פוגש אותו, היה לך אחר כך לא נעים להיכנס בו. ובמילא אתה לא איזה כתב פוליטי, שחייב להתעסק בזה. היית הופך לעוד אחד מהמטומטמים שסופקים בסוף שיחה כפיים ואומרים: אבל מי יכול להחליף אותו?"

"אבל מי באמת יכול להחליף אותו?" שאלתי.

"כל אחד. פשוט כל פוליטיקאי. תראה את ראש ממשלת אנגליה החדשה, תרזה מיי. מי ידע מי היא לפני כמה חודשים? מי ידע מי זאת אנגלה מרקל? ובכלל, ההנחה שהוא אחד ויחיד היא מופרכת. זה תפקיד, כמו כל תפקיד, ומי שיזכה בו בקונסטלציה מסוימת, יכנס לנעליים הגדולות, וכמו שאומרים, יגדל לתוכן. זו דרכו של עולם. אפילו ב'וזי היה יכול להיות ראש ממשלה מצוין, אם הוא לא היה כזה אפס".

הפילוסוף הלך לדרכו, ואני נשארתי די המום. האם באמת ניצלתי? או שאני סתם פראייר שמנסה לשכנע את עצמו שזה אחלה שהוא לא מספיק חשוב בשביל להיות ברשימה יוקרתית. כמו שחקן הוליוודי ששמח שהוא לא מועמד לאוסקר כי האוסקר זה סתם. ויותר חשוב, מה באמת אני חושב על ראש הממשלה, שעד לאחרונה היה ברור לי שהוא התחפף אם לא למעלה מזה. ופתאום אני עומד בתור, כמו אוליבר טוויסט, ומתחנן שהוא יתן גם לי קצת. ואם אני כל כך רוצה לפגוש אותו, מה זה אומר עלי? מה, שגם אני סתם עלוב כמו כולם וכל מה שאני רוצה זה לסמן וי על מפגש עם ראש הממשלה בתדרוך היוקרתי?

הרבה מאוד שאלות בלתי פתורות. לפחות סיפרו לי שכל מי שעקפו אותי בתור  לפגישה שלו עם קשת ומאקו נאלצו לחכות מלא שעות באיזה חדר צדדי עד שהוא התפנה. ולפני סיום, האם סיפרתי לכם פעם איך לחצתי את היד להילרי קלינטון עוד בשנת 1992, כשהיא הייתה אשתו של ביל המועמד, והגעתי לבית שלהם בארקנסו? ועל הביקור שלי אצל רובי הנשיא האהוב בטח אתם זוכרים שכתבתי? ואיך שפגשתי את מריל סטריפ במוסקבה ואחר כך הכנסתי את בעלה למסיבה? ואת טום קרוז וניקול קידמן, כשעוד היו ביחד? טוב. אז נסתפק בזה.