לקח לי זמן להתאהב ברו פול. הנה, אמרתי את זה: זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. ראיתי כמה פרקים בעונה 4 או 5, לא הבנתי על מה הרעש ועזבתי את זה. אני לא ממש מתעניין בבגדי נשים ואמנות הדראג נראתה לי תמיד כמו משהו בין פורים לבדיחה חמודה. יאללה, אז עושים ליפסינק לירדנה ארזי או שר. ביג דיל. כן, היו בנות פסיה והיו גם פאות קדושות. אני מת על טלולה וציונה וכל הבנות, בכיתי ב"פרסיליה מלכת המדבר". ועדיין.

אבל חברים לחצו לנסות שוב. לפני כמה שבועות העלו פתאום בנטפליקס ישראל בבת אחת את כל העונות של "מרוץ הדראג של רו פול", והחלטתי שהגיע הזמן לראות איך הכל התחיל. עונת האולסטאר 2 עם אלסקה ודיטוקס שברה אותי סופית: פתאום הבנתי הכל. הבנתי איך רו פול הפך את הדראג ואת הדראגיסטיות לתופעה שסחפה את אמריקה ואחר כך את העולם.

רופול (צילום: באדיבות יחצ Yes)
הסביבה הנכונה לדון בה על סוגיות להט"ביות. המרוץ לדראג | צילום: באדיבות יחצ Yes

ואז צפיתי בעוד ועוד עונות. את עונה 10 כבר שתיתי בכפית. יש משהו מעורר השראה בהומואים האלה שמסוגלים בתוך שעה להפוך לנשים מדהימות שמלמדות אותך שיעור בקבלה, בפתיחות ובאמנות ההתחפשות. זאת כאילו "עוד תכנית ראליטי", אבל זה הרבה יותר. ה"דראג רייס" היא תכנית שמשנה את התודעה שלך, ויותר מזה: היא הסביבה הנכונה לקיים בה דיונים על הקהילה בזמן הזה. על גבריות, נשיות, חברות, מגדר ומה לא. דווקא במקום המתעתע הזה שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה, נכון לבדוק מחדש את כל הקונספציות הישנות. ולרענן אותן. כולל ההכרה בכך שאמנות הדראג היא מופלאה ומרתקת, רחוקה מלהיות בדיחה או קוריוז.

כל האמת בפרצוף

העונה הראשונה שודרה במקור ב-2009. היא הייתה קצרה וזולה מאוד; התפאורות בסיסיות, הפרסים מזכירים ערוץ קהילתי והעסק כולו מריח כמו ניסיון שאיש לא באמת מאמין בו עד הסוף. ודווקא הצפייה המאוחרת בעונה הזאת, שהייתה תמימה ונטולת יומרות, היא שיעור מהמם לכל מי שמתעניין בטלוויזיה, בריאליטי וגם בקהילה הגאה.

ממש לפני הגמר יש רגע שבו המתמודדת שאנל מסבירה לשופטים, ובראשם רו פול, שהיא רוצה ללכת הביתה כי "אף פעם לאורך כל התכנית לא אמרו לי מילה טובה ולא אמרו לי שאני יפה". זה קורע לב, אבל זה גם רגע מכונן טלוויזיונית, כי המתמודדים בעונה הזאת בכלל לא מבינים שהם חלק מהיסטוריה. רובם בטוחים שזאת תכנית כושלת ויש להם הרבה מאוד טענות - לפורמט, לשופטים וגם לרו פול עצמו. מי שצפה בעונות מאוחרות ומלאות גלאם אחרי הצטרפותם של שופטים זוהרים כמו מישל ויסאז' לא יאמין כשהוא יראה את רו פול מתחנף למתמודדים ומנסה לרצות אותם.

רופול (צילום: Astrid Stawiarz; GettyImages IL)
אמנות שרחוקה מלהיות בדיחה או קוריוז. דראג על הבמה | צילום: Astrid Stawiarz; GettyImages IL

ואלה הפרטים: בעונה הראשונה היו תשע מתמודדות. הפרס הגדול עמד על 20 אלף דולר ואף אחד לא צפה שהתכנית תהפוך כל מתמודדת לכוכבת אינסטגרם ובעלת קריירה מכובדת בכל העולם. שאנל, אחת המועמדות המעניינות ביותר, היא זאת שדרכה אפשר להבין הכל. שמו של הבחור הוא בריאן ווטקינס, הוא עובד בלאס וגאס כשואו גירל, יש לו חדר ארונות מלא בשמלות ונעליים. הוא מקצוען. ברור לו שהוא בא לנצח. מי יכולה להתחרות בו? אלא שבריאליטי כמו בריאליטי, השופטים והצופים לא נוטים להתאהב במי שבא "מוכן". שוב ושוב הם מסבירים לשאנל שהיא "לא משדרת פגיעות", שהיא לא מעוררת אמפתיה. ושאנל, מקצוען שיודע אפילו לעשות ג'אגלינג, לא מצליח להבין איך תמיד מישהו אחר זוכה בסוף התכנית במקום הראשון והוא מצליח רק "לעבור".

מול עיניו המשתאות של שאנל מתגלה הזוכה האמיתי של העונה, ביבי זהרה בנה, במקור בחור שנולד בקמרון ונמלט לארצות הברית בגיל 21. הוא הכי רחוק מהדימוי של דראג קווין כשהוא על הגבר, כלומר בבגדיו הרגילים הוא נראה לא יותר מבחור טוב. אבל הוא מצליח להביא לתוך ההופעות שלו את הקול והמצוקה של אפריקה, ועדיין להיראות הכי מלכת שבא שאפשר. מהרגע הראשון ברור שהבחור הזה הוא נסיך או נסיכה. רגע, ספוילר: ההתפרקות שלו אחרי ההכרזה על הזכייה והבכי קורע הלב הם מרגשים ברמה שקשה לשאת.

גם פרק הסיום, שבו המלכות מתכנסות מחדש לשיחה (בעונה הראשונה זה הפרק האחרון, אחרי הכרזת הזוכה) הוא שיעור מרתק. המשתתפות בעונות המתקדמות כבר ידעו מראש למה הן מגיעות; רובן שומרות על פאסון וקל לראות שהן מתכננות מהלכים עתידיים. רק בעונה הראשונה, כשעוד לא היה בכלל ברור שיהיה המשך, הן באמת אומרות מה שעל ליבן ובעיקר פותחות על רו פול והשופטים. משהו מאוד נדיר בריאליטי.

רופול (צילום: באדיבות יחצ Yes)
יש סיבה לכך שהדראגיסטיות הפכו לתופעה שסחפה את את העולם | צילום: באדיבות יחצ Yes

כבוד למגדר

הדמויות בעונה הראשונה הן רק שחקני משנה: הכוכב הגדול הוא רו פול עצמו. גם הוא לא ידע מראש כמה גדול יהיה המיזם שלו. לאורך העונה הוא עוד מרגיש צורך לחזור על ה-catch phrases שלו שוב ושוב, בתקווה שהם יתפסו ומדי פעם מפנה לסינגל החדש שלו באייטיונז. הוא גם מנסה לעודד את המתחרים ולנטוע בהם אמביציה. רובם צעירים שעברו חיים לא קלים, חלקם נזרקו מהבית כשיצאו מהארון, אחרים לא גילו מעולם לבני המשפחה שהפכו לאמני דראג. באחד מקטעי השיא של העונה, כשהם מדברים על HIV, נשברת המתמודדת הפיליפינית Ongina ומגלה בשידור שהיא עצמה נשאית. הוריה כמובן אינם יודעים. היא תגלה להם את האמת לפני שהתכנית תשודר.

via GIPHY

זאת כמובן לא הפעם הראשונה שאדם נשא HIV מופיע בתכנית טלוויזיה. אבל האופן שבו Ongina פורצת בבכי, והאופן שבו ה-HIV הופך לחלק מהתכנית – זה הרגע שבו הדראג רייס הופכת ליותר מסתם תחרות תחפושות. כי מעבר לאיפור ולבגדים, המופע של רו פול הפך לפלטפורמה שבה מתבררות כל הסוגיות הכי לוהטות בתחום הלהט"ב, ובמיוחד הנקודות שבמחלוקת.

רופול (צילום: באדיבות יחצ Yes)
שיעור מהמם לכל מי שמתעניין בטלוויזיה | צילום: באדיבות יחצ Yes

בעונה התשיעית, כמעט עשור אחר כך, המתמודדת פפרמינט מסבירה ברגע דרמטי לחבריה/ותיה לתכנית שבניגוד אליהם, היא לא בחור שעושה דראג: היא בעצם מבינה שהיא טרנסית ורוצה לחיות כך את חייה. זה מערער את יסוד התכנית. שהרי רו פול, שמופיע תמיד בתחילת התכנית בחליפה, הוא גבר דראגיסט וכך גם כל המתמודדים בתכנית. כשפפרמינט מודיעה שהיא בעצם טרנסית, היא מערבבת מחדש את כל מה שידעו בתכנית הזאת על מגדר.

אז אל תיבהלו מהאיכות הטכנית הנמוכה של העונה הראשונה. זה נראה קצת כמו יוטיוב מהערוץ הראשון באייטיז, אבל זה שווה כל רגע. הרבה לפני מיס ונג'י, הרבה לפני ה"אוקוררר", צפייה בעונה הראשונה של מרוץ הדראג הוא מעבדת טלוויזיה מהממת שאסור להחמיץ. 

"המרוץ לדראג של רו פול" משודרת גם בערוץ yes Drama. הסדרה כולה זמינה ב-yes VOD