צנתור זה חתיכת פלא. אתה שוכב על מיטה צרה, ערני לגמרי. מימינך רופא וכמה אנשי צוות, משמאלך מסכים גדולים שעליהם יוקרן תכף הבפנוכו שלך. זריקת הרדמה מקומית קטנה ביד ימין מאפשרת להכניס דרכה חוטים שיצלמו הכל ויאפשרו למצנתר לטייל בתוך כלי הדם, לפתוח סתימות באמצעות בלונים ובמקומות בעייתיים להשאיר "סטנט", בעברית "תומכן", שישמור שכלי הדם שלך לא ייסתמו מחדש.

אם בא לו, הרופא יכול לפטפט איתך בזמן התהליך ולהסביר מה קורה. אם אתה נלחץ אפשר לבקש זריקת טשטוש. אני החלטתי להיות גיבור, והאמת היא שלאורך כמעט כל השעה שבה פרופ' אריק פינקלשטיין בחש לי בצנרת הרגשתי בסדר, שום כאב. רק לקראת הסוף התחילה איזו אי נוחות ופינקלשטיין ביקש שלא אנשום עמוק מדי כדי שלא אקלקל לו את העבודה. היו כמה רגעים לא כיפיים, אבל בסך הכל לא משהו שאי אפשר לסבול.

גל אוחובסקי
אני מה שקוראים "בעל היסטוריה משפחתית לבבית" | צילום: דוברות הטכניון

פינקלשטיין הוא איש ממש נחמד. הוא גם פרופסור מוערך בעל שם עולמי וראש מערך הצנתור באיכילוב, אבל אני חייב לציין את נחמדותו כי זה נכס. מרגיע את כל הסיטואציה. אלא שגם לרופא נחמד יש רגעים רציניים, ואחד כזה בא כשהוא נכנס עם הצינורות לתוך הלב שלי ואמר: "תשמע, זה יותר ממה שראינו בבדיקות, יש פה המון עבודה, אתה ממש חסום בשני הצדדים. תן לי כמה דקות ואסביר לך מה קורה".

בחדר השני, שם התנהל במקביל עוד צנתור, התגלתה פתאום בעיה דרמטית. פינקלשטיין אמר, "יש פה בעיה שאני צריך להתערב בה, אז לא יהיה לי זמן לשתף אותך. אני מתנצל ואסביר הכל בסוף". מאותו רגע שמעתי רק קולות כאלה שאתה מכיר מסדרות טלוויזיה, "תביא לי XY 2/2.5" וכיו"ב משפטים טכניים.

כשזה נגמר הראתה לי האחות יעל את הסתימה הראשית על המוניטור, ובואו נגיד - חתיכת סתימה. העורק היה במקום מסוים בעובי של שרוך נעל, מה שקוראים "היצרות של 98 אחוז", או בעברית: "הגעת אלינו ממש ברגע האחרון. מזל שלך". אופס. יעל ראתה שהמצח שלי מתכווץ ומיהרה להרגיע: "הוא טיפל בזה, הכל בסדר עכשיו, הוא כבר יסביר".

הסניטר העביר אותי למיטה. הבטתי בתקרה, נשמתי עמוק, ומאחר שאין צורך בהתאוששות, בתוך דקות כבר הייתי בחדר במחלקה. איתן חיכה לי שם עם פרצוף כזה של דאגה שמנסה לשדר אופטימיות. התחבקנו, אמרתי שאני מרגיש בסדר ונזכרתי שאני מאוד רעב. בתיק מהבית היו סנדוויצ'ים מהדליקטסן שהכנתי מראש, איתן הביא עוד דברים ושנינו התנפלנו עליהם בתאווה. אם אני חי, לפחות שיהיה טעים.

וכל הכבוד לשר  

הכל התחיל בסוף באוגוסט, כשהתחלתי להרגיש ירידה בכושר בצעידות על ההליכון. במקום חמישה ק"מ בקלילות הגעתי בקושי לארבעה, לפעמים רק לשלושה. אז עשיתי מה שכל טמבל עושה והאשמתי את ההליכון. במכון שלי יש הליכונים חדשים לצד שניים ישנים מהדור הקדום; החלטתי שאחזור אליהם והכל יסתדר. זה לא קרה. מדי פעם, כשהגעתי לארבעה ק"מ, התחלתי לחוש גם צריבה קלה בחזה. אבל היא עברה מיד שסיימתי והופיעה לעיתים נדירות, אז הדחקתי.

גל אוחובסקי
כשזה דחוף, גם אנשים שאמורים לשגע ולעצבן אותך נהיים נחמדים | צילום: דוברות הטכניון

הנאשמים הבאים, לפי הסדר, היו ישראל כ"ץ, סיגריות מזדמנות וקורקינטים. שר התחבורה לשעבר כי תל אביב הפכה במשמרת שלו לאתר הרכבת הקלה וקשה יותר להגיע למכון, כך שאני מבקר בו קצת פחות (אז כשהתחילו האיתותים הגברתי את קצב הביקורים); סיגריות מזדמנות הן סיגריות (אז מיד הפסקתי בבת אחת); וקורקינטים הם הסיבה לכך שאני לא הולך יותר ברגל. קצת התמכרתי, אני משתמש בהם גם למרחקים הכי קצרים. החלטתי למנן גם את זה, אבל בפנים ידעתי שהכל תירוצים, שפשוט הגיע הזמן.

אני מה שקוראים "בעל היסטוריה משפחתית לבבית". סבא שלי, סולומון אוחובסקי, הרופא האהוב של ראש פינה שטיפל בכל אצבע הגליל, מת מסיבוכים בלב לפני גיל 60. גם סבי השני - יצחק פרבוסקי, נהג מונית מפרדס חנה שהיה מחלק כסף לנוסעים שסיפרו לו על הצרות שלהם - נפטר מבעיות לב באותו גיל. דוד שלי, עמי אוחובסקי, קיבל התקף לב ומת קצת אחרי גיל 40. ואבא שלי, שהיה וטרינר אבל טיפל תמיד בעצמו, בכל המשפחה ובכל חבריו ("כי מה ההבדל בין חיות לבני אדם?") נפטר מדום לב בגיל 76, כשהוא ישן על הכיסא שלו בסלון ומחובר להולטר שאמור לבדוק את קצב פעימות הלב. אם כל זה לא מספיק, אמא צונתרה כבר לפני 20 שנה ואח שלי הטייס הגיבור קיבל בגיל 40 התקף לב בזמן פעילות ספורטיבית וניצל ממש בנס. גנטיקה, יסביר לך כל מתמחה, היא גורם מרכזי בעניינים האלה.

גל אוחובסקי
הרגשתי בסדר, שום כאב. רק לקראת הסוף התחילה איזו אי נוחות | צילום: דוברות הטכניון

כל זה היה ברור לי כבר בקיץ, אבל איכשהו החגים דחו הכל. ככה יצא שבדיוק לפני שבועיים, בשבת בבוקר, הלכתי בתמימות למכון ואחרי חמש דקות של הליכון הרגשתי שריפה בחזה. מיד עצרתי. הנשימה נרגעה. צלצלתי לחברי הרופא רועי צוקר והוא אמר שאם ברגיעה אני מרגיש טוב אז לא לרוץ למיון, אבל מחר בבוקר מיד לאקו לב במאמץ.

חבר רופא זה דבר טוב, במיוחד אם הוא צעיר ונמרץ. יש לי כמה חברים רופאים בגילי שהפכו עם השנים לפרופסורים חשובים, ואתה כבר לא מרגיש נוח לצלצל אליהם כשכואבת לך הבטן. חבר פרופסור זה למקרי חירום ואזעקות אמת. רועי, שגם גר לידי, הוא מזל מהשמיים. איש שהחליט להתמחות ברפואת להט"ב וגם להפוך את העולם כדי שהרפואה הזאת תקבל מסגרת נכונה באיכילוב. מיד התפעלתי ממנו, כמו שאני תמיד מתפעל מאקטיביסטים שמחליטים לשנות את העולם, וככה נהיינו גם חברים.

בערב נכנסתי לחרדה קלה. פתאום שמתי לב שאני ממש מתנשף במדרגות, שקשה לי לנשום כשאני מתאמץ. רועי שלח אותי לקחת כדור הרגעה כדי שנדע אם אני באמת מרגיש משהו או לא. הכדור עשה פלאות ונרדמתי כמו תינוק, אבל ביום ראשון כבר הייתי אצל רופא המשפחה שלי. הוא שלח אותי מיד לאקו לב במאמץ.

איזה סתום אני

ביום שני כבר הייתי ב"אסותא". לפני שעליתי להליכון הזהרתי שאני במצב, אבל הקרדיולוגית והטכנאיות חייכו: "פה אנחנו אוהבים אנשים בריאים, יהיה בסדר". בגלל שאני עושה לא מעט פעילות גופנית, יש לי דופק נמוך "של ספורטאים", מה שגרם להן להניח שאני סתם מגזים. אבל אחרי שש דקות, כשאמרתי שאני מרגיש לחץ, גם הן נלחצו והדוקטור עצרה הכל. "אתה חייב צנתור. לך מיד לקרדיולוג. צד ימין שלך סתום".

גל אוחובסקי
העיקר שאפשר להגיע לאשפוז על קורקינט | צילום: דוברות הטכניון

מה בן אדם עושה בשלב הזה? קודם כל נכנס לפאניקה, אבל לזה לא היה לי כוח, אז שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. לא אעשה שום מאמץ חריג ואזרז תהליכים. בינתיים הודעתי לכל המשפחה והחברים, והחלטתי לפרגן לבעלי עוד יום כיף חסר דאגות בפריז. דרשתי שלא יספרו לו עד שהוא חוזר.

ליהוק בית החולים היה שאלה בפני עצמה. אני אוהב את איכילוב, זה בית חולים שאני אשכרה יכול לעלות על קורקינט ולבוא להתאשפז בו (וזה אכן מה שעשיתי בסוף), אבל אתה רוצה לדעת שתקבל את הטוב ביותר. אז צלצלתי לחבר רציני ואהוב במיוחד שעובד בבית חולים מתחרה, והוא אישר שבאיכילוב יש מחלקה מעולה. אחריו צלצלתי לסגן מנהל איכילוב, שהוא ידיד שלי. הוא הפנה אותי לפרופסור יאן טופילסקי, מנהל האשפוז הקרדיולוגי, שהקפיץ אותי לבית החולים במיידי (כאן אני רוצה להעיר משהו: אני חש אי נוחות מסוימת לנפנף בכל הטלפונים שעשיתי. מערכת הבריאות במצב כל כך עגום שלא בא לי לשחק אותה ניקול ראידמן, אבל זה היה רגע אמת, אז הפעלתי את כל התותחים. אני חלילה לא מספר את זה כדי לנקר עיניים).

פרופ' טופילסקי התגלה כאיש לבבי, סליחה על משחק המילים. הוא הסתכל בניירות שלי ואמר שהאקו לב לא ברור וצריך דחוף סי.טי קורונרי, שזה בעצם צנתור וירטואלי: מצלמים את כל הגוף שלך במכשיר מבהיל כזה אחרי שמזריקים לך יוד. זה תהליך קצר, עשר דקות, אבל בסוף יש רגע שהגוף שלך כולו מתחמם. קבעו לי תור וטופליסקי הדגיש שאם אני מרגיש משהו, אפילו הכי קטן, מיד למיון. בערב לקחתי עוד כדור הרגעה.

יש לי הומו בחדר

אגף הסי.טי באיכילוב הוא מהמקומות הכי פחות סקסיים באתר. הוא עדיין לא משופץ, תמיד לוקח שם המון זמן ורק השבוע שמו מכשיר כזה כדי שתיקח מספר ולא תצטרך לעמוד שעה כדי להתקבל. אם עשיתם אקזיט מהייטק ובא לכם לתת בחזרה, זה מקום מצוין לתרום לשיפוצו. למזלי התור שלי נקבע לשעה מוקדמת, לפני שנהיה שם הבלגן הגדול של אחרי הצהריים, אז הכל הלך בקלות. אבל 20 דקות אחרי שיצאתי מהסי.טי צלצל טופילסקי: "ידידי, אני מפנה אותך לפרופ' פינקלשטיין, אתה חייב צנתור דחוף".

גל אוחובסקי
מתאקלם בחיים החדשים די בשמחה | צילום: חנן אסור

כשזה דחוף, גם אנשים שבדרך כלל אמורים לשגע ולעצבן אותך נהיים נחמדים. כך למשל הנציגה של קופת חולים מכבי בבית החולים, שהסתכלה בניירות, דאגה בעצמה לאיזה טופס חסר ובתוך חצי שעה ציידה אותי בטופס 17. רצתי הביתה להביא ציוד, כי אחרי צנתור נשארים באשפוז למשך לילה אחד במעקב, אבל מה אורזים ל-24 שעות בבית חולים? דבר ראשון כפכפים. אחר כך תיק כלי רחצה קטן. זה הרגע לשלוף את בקבוקון השמפו הכי יוקרתי שגנבת אי פעם ממלון ואתה שומר, לא ברור למה. אוזניות, מטען, תחתונים להחלפה, גרביים. וכמובן בגדים יפים למחר, ליציאה מבית חולים.

בצהריים נכנסתי לחדר שלי ביחידה הקרדיולוגית. את המיטה ליד החלון כבר תפס מישהו: היי, זה סער מעוז. מה יותר כיף מהומו בדרך לצנתור? שני הומואים בדרך לצנתור! סער כיכב בשעתו בסרט "מי יאהב אותי עכשיו" של תומר היימן, שם נחשף באומץ כנשא HIV, וכיום עובד בוועד למלחמה באיידס. היה רגע טיפה מביך כשמישהו שם על המיטה שלו מדבקה גדולה בגלל ה-HIV, אבל זה מיד סודר ולא הורגשה מתיחות באוויר. בכלל, איכילוב מונגש ללהט"ב. זה כאילו הגיוני בהתחשב באוכלוסייה שהוא משרת, ועדיין זה לא מובן מאליו שכל הצוות, בכל הדרגות, מגיב בנונשלנטיות לשני גברים עם בני זוג.

משברים של אחרים

פינקלשטיין בא בלילה אחרי שסיים את כל הצנתורים. הוא הסביר שהיו הרבה יותר סתימות ממה שחשב שיהיו, ולכן עשה רק צד אחד ובעוד שלושה שבועות אחזור לסיבוב בצד שני. הוא הבטיח שאני כמו חדש, ויכול מצדו לחזור למכון וליוגה כבר השבוע. למחרת בבוקר עבר להגיד שלום והתנפל בשמחה על אביו של סער; הוא מדריך טיולים שפינקשלטיין טייל איתו פעם, וזה היה רגע מרגש ויפה, כי בבית חולים פינקלשטיין הוא אלוהים ואילו בטיול המדריך הוא האלוהים. התהפכו היוצרות.

אוחובסקי
תמונות שלא ראיתי 40 שנה. עם פיה טנדרסקי | צילום: דוברות הטכניון

בשמונה וחצי בערב, כמו שהבטיחו מראש, האחיות באו להוציא את המחט האחרונה שנשארה ונופפו לי לשלום. הספקתי להתרחץ, להפיץ ריח של מלון יוקרה במקלחת ולרדת לאיתן שחיכה לי עם האוטו למטה. שבע דקות עד הבית.

בהמשך היום צלצל פרופ' טופליסקי והסביר שהכולסטרול שלי אולי ברמה סבירה לאדם בריא, אבל אחרי צנתור צריך להוריד הרבה יותר. אחסוך לכם את מינוני האטוזט והליטורבה החדשים; זה לא מעט. נוספו גם כדורים חדשים שקצת עייפו אותי ביומיים הראשונים, אבל התאוששתי במהירות ואני באמת מרגיש כמו חדש. קצת זהיר, מדי פעם מקשיב ללב לראות שהכל שם בסדר, אבל בסך הכל מתאקלם בחיים החדשים די בשמחה.

חבר אחד טען בפניי שגברים בגילי עוברים משבר די גדול אחרי צנתור והכין אותי להתמודדות, אבל עוד לא היה לי זמן לחשוב על זה בכלל. ברביעי נחתה כאן גרמנייה בשם פיה טנדרסקי שבאה לביקור בישראל עם בעלה; כשהיינו בתיכון היא הגיע ארצה במשלחת חילופי תלמידים והתארחה אצלנו בבית, וכעבור שנה התארחתי אצלה עם משלחת שיצאה מכאן. פיה הביאה איתה תמונות ישנות שלא ראיתי יותר מ-40 שנה ושקענו לשיחה נוסטלגית נעימה. סיפרתי לה ככה בחפיף שעברתי צנתור והיא הביטה בי ואמרה: "אתה מרגיש משהו? כי אתה נראה מצוין".

המשכנו להעלות זיכרונות. זאת כנראה הדרך הנכונה.