פחות מעשרים וארבע שעות אחרי הבחירות, בראיון הכמעט ראשון שנתן לכלי התקשורת פתח יאיר לפיד חשבון ראשון עם השמאל. זה היה אחד מאותם רגעים שעשויים להפוך לקאלט, ולנצח תהינה עליהם שתי גרסאות. זה רגע שכלל לא בטוח שהוא התרחש, ובכל זאת הצליח להבעיר את האינטרנט. פחות משתי דקות נמשכה ההצהרה של לפיד, שכוונתה הייתה לשדר אופטימיות, מצב רוח טוב ורוח של ביחד. בשיאה הוא אמר את המילים הבאות: "שמעתי גם את הדיבורים על גוש חוסם. אני רוצה להוריד את הדבר הזה מהשולחן, אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועבי. זה לא דבר שהולך לקרות".

חדי אוזן, ואולי חדי אוזן מידי, טוענים שיאיר לפיד אומר שם: "אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועבי'ז", מה שעשוי להשתמע כאילו הוא אומר "טוב, אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם הערבושים, יו נואו". הוסיפו לזה את הטון שבו נאמרו הדברים, והנה לכם פיד מוצף קללות בפייסבוק.

אם לתת ללפיד רגע של חסד, אפשר להגיד להגנתו שהנימה המזלזלת שבה נאמר המשפט, כוונה כנראה לשלי יחימוביץ' ולניסיון שלה לגרור אותו להרפתקה שאין לו בה צורך. מטרתו הייתה להגיד שבתור איש שחותר למרכז, המפלגות הערביות לא יהיו הפרטנר הראשון שלו.

המלך החדש של תל אביב

הבעיה היא שאחרי שהפך למנצח הגדול של בחירות 2013, כל מילה של יאיר לפיד היא כבר לא סתם מילה. וגם בלי לרצות לחפש אותו, המשפטים שאמר כללו איזושהי נימה של "אני לא כאן בשביל הערבים". הוא יטען שלא היה כדבר הזה, שמדובר בקשקוש. שזה הטון שבו הוא מדבר תמיד. ייתכן שבין השעורים שיהיה עליו ללמוד בשבועות הקרובים, יהיה גם שיעור מעניין על ההבדל בנימת הדיבור שמותרת לעיתונאי מול הנימה שמותרת לפוליטיקאי. מה שברור זה שהרבה אנשי שמאל ומרכז, ובוודאי ערבים, נעלבו ממנו.

צפו במיטב של חנין זועבי מהעשור האחרון (צילום: רויטרס, חדשות)
מאחורי "חנין זועבי" הסתתרו כל יפי הנפש השמאלנים | צילום: רויטרס, חדשות
ההיעלבות הזאת נובעת לא רק מהעניין עצמו, אלא גם מהתחושה המתעתעת של תוצאות הבחירות. ביום שלישי בשעה עשר בלילה, נשמעה קריאת שמחה גדולה בכל לב תל אביב. לפי נתוני האמת, תל אביב התחלקה לשלושה חלקים בולטים. הדרום שבו ניצחה מרצ. הצפון שבו ניצח יאיר לפיד. והמזרח שבו נצחו הליכוד וש"ס. בשכונה שלי היו למרצ 29 אחוזי תמיכה. למפלגת העבודה 21 וליאיר לפיד 15.  

ולכן מתוצאות המדגם, ניתן היה להבין שאנחנו לא לבד. מרצ הכפילה את קולה, גוש המרכז-שמאל כמעט שווה לגוש הימין. הליכוד צנח. יש מקום לאופטימיות. אלא שתוך כמה דקות התברר גם שהכפלת הכח של מרצ היא כמעט חסרת משמעות. זה מאוד משמח שתמי זנדברג המוצלחת תהיה חברת כנסת, אבל ששת חברי הכנסת של מרצ לא מעניינים בעצם אף אחד. כל משחקי הרכבת הממשלה שיתרחשו בשבועות הקרובים, לא יתחשבו בהם, ואיש לא ישאל מה דעתם.

אז מצד אחד זה כיף גדול שהצבעת למפלגה שניצחה, ושהגוש שלך חזר לתחייה. מצד שני, אנשים לא אוהבים שלא סופרים אותם. גם אנשי השמאל שלא הצביעו ליאיר לפיד רואים בו כמי שאמור לייצג אותם מול בנימין נתניהו, ובטח מול אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. לפיד אמור להיות זה שמכבד את חופש הביטוי, את בית המשפט העליון, את זכויות האדם באשר הן. הוא ומפלגתו אמורים להיות נציגי הפלג החילוני, זה שאינו מאמין ברבנים, ומקדש את בג"צ והתקשורת החופשית.

מתחבאים מאחורי חנין זועבי

ככל שהתקדם הלילה, דווקא מצביעי מרצ, הבינו שאם ירצו זאת או לא, בקדנציה הנוכחית יאיר לפיד הוא המנהיג שלהם. עכשיו השאלה איך מעדיפים להסתכל על זה. אפשר להחליט להתענג על שמונה חברות הכנסת שהביא איתו לפיד. שמונה נשים מרשימות, נקיות מלכלוך פוליטי ובהן ראש עיריית הרצליה האהובה והמוערכת יעל גרמן, ורות קלדרון שתילחם כדי להפוך את התלמוד לספר שגם לחילונים מותר להביע עליו דעה.

אפשר גם לחבב את הרב פירון, שעשה בעשור האחרון מהלך של 180 מעלות ביחסיו עם קהילת הלהט"ב. ובכלל, האם מישהו יתגעגע לפרצוף של יוליה שמאלוב ברקוביץ' מקדימה, ממציאת המושג "הג'יהאד הפמיניסטי"?

אלא שאז באה האמירה הזאת, בטון הזה, על "חנין זועבי" שלא לומר "זועבי'ז" ומיד הוציאה מהארון את הפחדים. מצביעי מרצ לא שמעו רק את המילים "חנין זועבי", מבחינתם מאחורי "חנין זועבי" הסתתרו כל יפי הנפש השמאלנים, והפחד שלפיד לא מתעניין בהם. הם בתמורה שלפו את הטענות המוכרות. שבתמורה לאהדת כל הציבור לפיד יוותר על כל דבר. שלפיד בעצם עשיר ולא מתעניין בעניים. שהוא יהנה לשבת עם נתניהו ולעשן סיגרים. ושעינת שרוף היא לא רק חברה הכי טובה אלא בבואתו התרבותית האמיתית.

יום אחרי הבחירות, זה קצת מוקדם לקבוע קביעות כאלה ובכלל לא צריך להיות פרנואידים. בסך הכל הוא אמר שהוא לא מתכוון להקים גוש חוסם. אז לפיד יצטרך ללמוד איך לדבר, איך להיות מנהיג אמיתי, ולהיזהר מטון מזלזל. מה גם שמצופה דווקא ממנו שיפעל לשוויון גבוה יותר לערביי ישראל ולהורדת חומות האיבה. מצביעי מרצ שחזרו תוך שעות ספורות לספסלים העגמומיים בשולי האופוזיציה, יצטרכו לתת לו ימי חסד או יותר מזה, לפתח איתו יחסי אימון. בכל זאת, הוא המלך חדש של החילונים. אם תרצו וגם אם לא.