חנוכה הוא לא רק חג הפסטיגלים והסופגניות: השנה מסתבר שנוסף לנו חג חדש לקלנדר - חג קרוב הלבבות בין יהודים ליהודים עלובים. בשבוע אחד עלו לאוויר שני קמפיינים מקסימים שמטרתם קרוב לבבות: האחד, "קרוב ללב", שממליץ על הדלקת נרות משותפת בחג החנוכה. השני, "שישי ישראלי", בגרסה מרוככת שקורא למשפחות ישראליות לקיים קידוש ולשמור שבת.
למה דווקא עכשיו? חבר שלי, שכבר יודע בעל פה את "מגש הכסף" טוען שסוף השנה האזרחית מתקרב, וכל מיני נדבנים מקבלים הוראה מרואי החשבון לנפח הוצאות. שני הקמפיינים האלה, שיצרו משרדי פרסום שרוב העובדים בהם חילונים גמורים, הם לא באמת קמפיינים של קרוב לבבות: הם עוד שרשרת לא נעימה ברצף הארוך ובלתי נגמר של התנשאות ומסיונריות דתית.
בואו נבדוק קודם מי הם החילונים בסרטונים האלה. ב"קרוב ללב" הבית החילוני דווקא מואר. זה חידוש. כדי שנראה טוב-טוב את הפרטים. הדבר היחיד שמטריד את החילונים שם זה כפייה דתית, שלא תאפשר להם לדחוף בגסות שרימפס בפנים של דתיים ואז לאיים עליהם בהגשת בשר וחלב ביחד. יש להם ילד בן עשר ששותה אלכוהול מול המחשב, ובת אותו גיל שיודעת לעשות קעקועים. הילדים מתחבאים בחדרים כי ההורים שלהם שומעים טרנסים ובולעים אקסטזי.
ב"שישי ישראלי" הלכו על איורים כאילו תמימים. והסיסמא "מקדשים את הביחד". אבל בעמוד הפייסבוק שלהם עדין מככב הסרטון מלפני שנה בו מוצגת משפחה לא מתפקדת: הילדים אוכלים רק קורנפלקס, תוך שהם מתיזים חלב לכל עבר. בהמשך יושבת כל המשפחה מול הטלוויזיה, אבל אף אחד לא מסתכל, כי כולם בעסוקים בסמטרפונים. בבית המשפחה החילונית אין כמעט תאורה. הכל שחור, עגום, נורא. נדמה לי שדר שטירמר לא היה מתאר את זה יותר טוב.
ומה עושים באותו זמן הדתיים? ב"קרוב ללב" הדתיים בסך הכל רצו להזמין את כולם להדלקת נרות - כאילו שחילונים לא מדליקים נרות חנוכה. "בשישי ישראלי" הם עושים קידוש ומיד הבית מואר, כולם מחויכים, ובא לציון גואל. במילים אחרות, שוב חוזר הניגון: קרוב לבבות פירושו שחילוני זה זיוף ודתי הוא האמת. חילוני זה אנטי, דתי זה בעד. חבל שלא ידענו קודם.
אנחנו חמודים ומדליקים ושומרים על הניקיון
האמת היא שאין לי בעיה עם כפייה דתית. אני חי במדינה שמלאה בכפיה דתית, ואני לא מתמרד. אני לא נוסע באוטובוס בשבת. אני לא יכול להתחתן בגלל הממסד הדתי. אח שלי לא יכול להתחתן אזרחית כמו שרצה בגלל אותו ממסד. אני משלם מלא מסים שהולכים למשגיחי כשרות שאין לי בהם צורך. כל החיים שלי מתנהלים באווירה של כפייה דתית ולא אכפת לי. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא גם הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה הדת אינה מופרדת מהמדינה. אני מקבל את זה כחלק מהחיים בישראל. אני אפילו מבין למה דתיים רוצים שכולם יחזרו בתשובה: המיסיונריות היא הבסיס של כל הדתות בעולם. אנשים דתיים תמיד חושבים שהחילוני הוא תינוק שנשבה. ועם זה אני חי בשלום. מה שמדכא ומפתיע אותי כל פעם מחדש, זה חילונים שמתגייסים להציג את החילוניות כמשהו ריקני וחלול.
כי הם הרי יודעים את האמת, וגם הרבה דתיים יודעים: המימסד הדתי, ובמיוחד האורתודוקסי לא מוביל בעולם את המאבק על זכות האישה על גופה. הפסקת הטיוח של מקרים בהם רבנים נוגעים בקטינות וקטינים, הוא משהו שאפשר להודות עליו לחילונים. או למשל, מה שקורה בבתי הדין הרבניים באפליית נשים. ואיך היתה נראית ישראל בלי חילונים? האם היתה כאן חברת כנסת אחת? תשאלו את ליצמן ואת דרעי. וכן, התרבות החילונית מעודדת למידת מדעים יותר מהדתית. מותר להודות שבלי חילונים, הרפואה בישראל היתה מתקדמת הרבה הרבה יותר לאט, אם בכלל. כן, זה נשמע דמגוגיה, אבל כאמור – אין לי שום בעיה עם דתיים, עד שהם מנסים להציג אותי כאפס.
מה דעתכם על הסרטון הבא? שבת בבוקר, פארק הירקון, חרדים וחילונים נפגשים, והחילונים מלמדים את החרדים שכולם צועדים רק בנתיב הולכי הרגל ולא חוסמים את הנתיב לאופניים. אחר כך עושים מעט ספורט, כדי שהגוף של הילדים יתפתח יותר טוב. ואז אוכלים ירקות חתוכים ולא רק במבה משקית. והכי חשוב, את השקית זורקים לפח אשפה ולא מטנפים את הפארק. זה נשמע דוסופבי? נכון? כי זה דוסופובי. לא רק חרדים מטנפים את הפארק, יש בהם כאלה שזורקים לפח. הכמות היא בערך כמו כמות צורכי הסמים אצל החילונים. רוצים קרוב לבבות משגע? רוצים שנבוא לעשות אצלכם קידוש? תעשו סרט שבו אנחנו לא עלובים, אלא חמודים ומדליקים ושומרים על הניקיון.
ואני עוד לא מזכיר בכלל את קהילת הלהט"ב, שאם זה היה תלוי בדתיים מקרבי הלבבות, כמו בצלאל סמוטריץ', היינו כולנו עומדים עכשיו בתור לטיפולי המרה. ואז כשהיו מגלים מישהו כמו הרב אלון (שאגב הורשע אבל מעולם לא באמת התנצל ולא הודה במעשיו, אכן איש אלוהים לתפארת), כל מה שאפשר היה לעשות זה לגלגל עינים לשמים. אז תחסכו לנו את קרוב הלבבות המזויף. ואם בא לכם צדקה תתרמו למשפחות נזקקות.