רשות השידור בי-ם, ארכיון
בית רשות השידור מלא בריקבון ורפש ניהולי | צילום: יוסי זילברמן
בשנת 2000 ירדה מהמסך, אחרי שלוש עונות, תכנית התרבות "המעגל הקטן" שהגשתי ברשת. התכנית שודרה בהצלחה במשך שנתיים בשבת בצהרים. כשהתחלפו ימי השידור, הייתה כוונה להפסיק אותה, אבל לא מעט אנשי רוח חתמו על עצומה, וכך שרדה התכנית עוד עונה עם שידורים משונים בשישי בצהרים ושלישי באמצע הלילה.

מישהו הציע לבדוק עם הערוץ הראשון, ולשמחתי החליטו בירושלים שדווקא בא להם תכנית תרבות. קראנו לה "גם בישראל" מכיוון שהיא שודרה בפריים טיים, מול "רק בישראל" עם ארז טל ואורנה בנאי. מראש היה ברור שרייטינג הוא לא שם המשחק. לצוות הייתה הרבה התלהבות, הבעיה היא שהאנשים שפגשנו בדרך, היו במקרה הטוב עייפים ולא מרוכזים.

"מתי זה נגמר? אני צריך להגיע לכפר סבא"

באחד מרגעי השיא שלנו, הגענו בבוקר יום שידור לאולפן בתל אביב, והופתענו לגלות שדלת האולפן נעולה. כלומר פיזית, עם מנעול. בירור ארוך ובלשי גילה שהמאפרת שעבדה באולפן בבוקר, נעלה את הדלת ולקחה איתה את המפתח בטעות הביתה, לזכרון יעקב. מונית יצאה בעצלתיים ובצהריים, שעה לפני ההקלטה הצלחנו לפתוח את הדלת ולהתחיל בחזרות.

הצילומים התחילו תמיד בשעה ארבע. זה בדרך כלל היה די נחמד חוץ מבעיית הצלמים. היה שם אחד שמרגע שהתחלנו לצלם היה שואל כל חמש דקות "רגע? מתי זה נגמר? אני צריך להגיע לכפר סבא!". שאר הצלמים סתם פטפטו בשעמום. מידי פעם הייתי קוטע את הצילום וצועק "אפשר בבקשה שקט?" ואז הם השתתקו לכמה דקות.

קרן נויבך
נכון, יש רדיו איכותי - אבל קרן נויבך היא לא הפנים האמיתיות של רשות השידור | צילום: עודד קרני
כמובן שהעסק הזה לא שרד יותר מעונה. מאז עבר יותר מעשור. בשנה שעברה שוב הצטרפתי לשורות הערוץ עם תכנית תרבות בשם "הזירה". בשנים שעברו שונתה השיטה ותוכניות מהסוג הזה יצאו להפקה חיצונית. כך שהתכנית הופקה באופן מקצועי על ידי אבוט המאירי, וכל העבודה הייתה מאוד נעימה. גם ההתנהלות מול הערוץ הייתה סולידית.

מנהל התוכניות יואב גינאי הוא איש מוכשר ורציני. הצוות שלו, חלקו מצוין, אבל חלקו האחר, טיפוסים מנומנמים ששרדו את רשות השידור. אלה אנשים שנדבקו שם לכיסאות ומוגנים על ידי קביעות. אני בטוח שבעולם תחרותי יותר, שאין בו קביעות, הם היו נפלטים מהמערכת לפני שנים, בוודאי לא מתקדמים בסולם הפיקוד. אבל נוח להם לישון בעמידה. לפחות הם לא הפריעו.

קרב הצ'ילבות הגדול

מה שלא ידעתי בכלל, זה שברשות השידור יש שני מחנות וביניהם מתקיימת מלחמת עולם. על פי החלוקה הזאת, אני הייתי מזוהה עם המחנה של מנהל הטלוויזיה יוני בן מנחם, ומיד עם עליית התכנית לאוויר התברר שאמיר גילת, יו"ר הרשות והצ'ילבה של בן מנחם, סימן את התכנית והחליט להתעלל בה. הוא ניסה להעיף אותה כבר באמצע העונה ולא הצליח. בתום העונה הוא דאג שלא תהיה עונה נוספת.

זה לא שחס וחלילה מישהו העלה תכנית תרבות אחרת, או שהתכנית לא צלחה. רוצים הוכחה? מיד עם תום העונה, שודרו כל עשרים התוכניות מחדש, באותה שעת פריים טיים, יום חמישי בתשע בערב. אם זו לא הבעת אמון, אז מה כן? אבל לא היה לנו שום סיכוי, כמו שהסבירה לי עובדת ירושלמית ותיקה מהנהלת הרשות, שפגשתי במקרה באירוע לפני חודש.

"אתה יודע שאמיר לא סבל את התכנית מהרגע הראשון וניסה להעיף אותה?", היא אמרה, "הבנות במשרד מתו עליה, יואב גינאי הגן עליה בחירוף נפש, וגם לא היו לאמיר איזה טענות גדולות. אבל ככה זה, הם שם כמו חתול ועכבר". כדי לעזור לתכנית להעלם בשקט, בלי לעורר רעש, כמו שעשתה בשעתו התכנית של רוגל אלפר "הינשופים" בערוץ 8, דאג מישהו לא להגיש את התכנית למועמדות לפרסי הטלוויזיה. האחריות בהגשות האלה היא על הזכיין, עד ששמנו לב כבר היה מאוחר, וכך התכנית נעלמה כלא הייתה.

אני מספר את העלילות הקפקאיות האלה כי יש כאן דילמה. יואב גינאי, לדוגמה, מגיש כבר 25 שנים מידי שישי בבוקר ברשת ב', תכנית בשם "מה יהיה" שהיא אחת משני מוסדות התרבות הרדיופוניים הבולטים (והכמעט יחידים) בישראל. הוא איש בעל ידע וראוי למחמאות, ולא לזה שיזרקו אותו לרחוב.

רק שמולו יש ברשות השידור כל כך הרבה טיפוסים שאתה ממש לא מבין איך לא פיטרו אותם קודם. אנשים שבמקום להתמודד ולהצטיין, עוסקים מגיל מאוד צעיר בשמירה על הכיסא שלהם. כשזה קורה בחברת חשמל או ברשות שדות התעופה, התוצאה היא בעיקר כסף מבוזבז. ברשות השידור התוצאה היא שהערוץ החשוב של השידור הציבורי הפך למשהו לא רלוונטי ונלעג. את התוצאות, מה שנקרא, רואים על המסך. ועוד לא אמרנו כולם על הקשר בין מחלקת החדשות ושרה נתניהו.

אני לא מעריץ של קפיטליזם מרושע ומסריח, אבל נדמה לי שאין דרך אמיתית לתקן את רשות השידור בלי לסגור אותה ולפתוח מחדש. כל כך הרבה פעמים ניסו רפורמה וזה לא הצליח. אני מבין את הפחד שאומר, אם זה ייסגר פשוט לא יהיה יותר. אבל לא נעים להגיד, עכשיו כבר אין. כל האנשים הטובים שעובדים במחלקת החדשות, וחלקם באמת עיתונאים מהליגה הכי עילית, יודעים כמה מתחת לשולחן שלהם הכל רקוב. הרעיון של גלעד ארדן, לנתק את הרשות מפוליטיקה הוא בהחלט אמיץ ורציני. אפשר להגיד הרבה דברים על ערוץ 2, אבל הוא מצא טון נכון מול הפוליטיקה. וזה לא שערוץ 1, שמנותק לפחות מקשרים עם בעלי הון, מוביל איזה קמפיינים ותחקירים נגד הטייקונים.

ויצטום ונויבך הם לא הפנים של רשות השידור

זה ברור שהרעיון לסגור את רשות השידור הוא מתבקש. הבעיה היא איך. יש שם עובדים טובים (אבל הרבה פחות ממה שאוהבים לתאר), שיכולים להרים מחדש גוף תקשורת מוצלח, ובלי כל קשר, צריך לדאוג לכל האחרים. אבל עם יד על הלב, כל מי שעוד ברשות השידור יודע שכבר 20 שנה לפחות מדובר בגוף חולה, שלא לומר גוסס. מי שבאמת רצה לדאוג לעצמו היה צריך למצוא הזדמנות לפרוש כבר לפני שנים, כמו שעשו רבים וטובים.

נכון, יש הבדל גדול בין הרדיו לטלוויזיה. הרדיו דווקא די מתפקד. אבל האמת הלא נעימה היא שהמוסד הזה רקוב, ומבזבז מידי שנה תקציבי ענק, שהולכים בעיקר על משכורות. אם הייתה שם לפחות טלוויזיה איכותית, שאפשר להתהדר בה, גם אם מעטים צופים בה, אז מילא, אבל אין. חוץ מהבלחות בודדות.

אי אפשר להמשיך להתחבא מאחורי הקול הרועם של קרן נויבך או גבו התרבותי של דוד ויצטום. כן, גם אני אשמח שויצטום ימשיך להגיש בנועם. אבל ויצטום ונויבך הם לא הפנים האמיתיות של הרשות. אז האידיאל הוא שוועדת לנדס תמצא דרך ליצור רשות חדשה שבה יש מקום לאנשים כמו איילה חסון וגאולה אבן. אבל האמת הלא נעימה היא שרשות השידור היא מקום רקוב כבר עשרות שנים והיא חייבת להסגר.