המפגינים בגינת לוינסקי, אתמול
האריתריאים היו באים להפגין למען הטרנסיות? | צילום:
האם אנחנו עשירים או עניים? תלוי מתי שואלים ואת מי. יש בארץ כרגע פחות ממאה אלף אפריקאים עניים שברחו ממדינות נחשלות. גם אם הם ברחו בגלל שבא להם לשדרג את חייהם, צריך להעריך את העובדה שצעדו ברגל אלפי קילומטרים, ובאמת התאמצו כדי להגיע אל גן העדן שלנו.

כולם יודעים שאחרי הקמת הגדר בגבול מצרים כבר לא ייכנסו הנה פליטים נוספים. ולכן מה שיש, זה מה שיש. ונשאלת השאלה, איזה אסון יקר אם מדינת ישראל תאפשר להם לעבוד כאן ולהתקיים בכבוד? במיוחד שכרגע הם עובדים בעבודות שאיש אינו חפץ בהם. מה כבר יקרה אם ישראל תאפשר לאנשים האלה לחיות ביננו? האם זה יפגע באיזה אופן בצביון של ישראל? ממש לא.

כמובן שאני מבין שתושבי דרום תל אביב ואילת אוכלים מהפליטים הרבה חרא, וזה לא הוגן. לכן צריך לאזרח אותם, ולעודד אותם לפזר אותם בכל הארץ. אז עניי עירך קודמים, אבל אלה עניים יותר מכל עניי עירנו, ואם למשל, היהודים המאמינים בעלי הלב הרחב הגרים בגדה המערבית, יסכימו לוותר לחודש על תקציבי הענק שמופנים אליהם כל הזמן, אפשר לטפל בכל בעיית הפליטים ולסיים אותה ברגע. אני די משוכנע.

אבל גם בלי להיות חכם על מתנחלים, אני בטוח שהכסף יכול להימצא, בדיוק כמו שמוצאים כסף לעזור למדינות נחשלות בעולם כשקורה איזה צונאמי שמצטלם יפה ומלא רופאים במדים עולים על הרקולסים. מה גם שרוב הפליטים הם אנשים צעירים, בגיל העבודה, שרוצים להתקדם בחיים. זו לא אוכלוסיה מבוגרת וחלשה שתיפול מיד על שרותי הרווחה ותחנוק אותם. הם יעבדו, יסתדרו, ואולי אחר כך יחזרו הביתה. יכול להיות שאני נאיבי. אבל אם ישראל היא מדינה כה מתקדמת, צריך להימצא כסף בשביל לטפל בפליטים האלה. אי אפשר סתם לכלוא אותם במחנות ריכוז. באמת.

יש גם הומואים בצד של מירי רגב

השבוע ישבתי לשיחה עם חבר שבדיוק חזר נסער מההפגנה הגדולה בכיכר רבין. הוא היה נרגש מאוד. יש שם ילדים, נשים, אתה לא מבין איזה אנשים נחמדים הם. באמת. זה שובר את הלב לראות את העוני שלהם. הקהילה שלנו צריכה לעשות משהו למענם. להתגיס", הוא פצח בנאום מלא להט. אבל אני ציננתי אותו. אמרתי שעם כל הרצון הטוב, ארגוני קהילת הלהט"ב אינם יכולים לקחת צד במאבק הזה. כל להט"ב באופן אישי, יכול לשכב על כל כביש שבא לו, אבל הארגונים צריכים לכבד את העובדה שיש הרבה חברי קהילה ימנים, שמאמינים שהממשלה פועלת נכון. שחושבים שהפליטים הם לא עסק שלנו וצריך בעיקר להיפטר מהם. מה לעשות שיש מלא הומואים שהדיווה שלהם היא מירי רגב? זה באמת טעם רע, זה דוחה, אבל זאת המציאות. אנחנו יכולים להתעסק רק בשלנו.

המחאה שהובילה הצליחה. ח"כ רגב (צילום: חדשות 2)
ההוכחה שאפשר להיות בעד זכויות להומואים ונגד פליטים. מירי רגב | צילום: חדשות 2
החבר ממש התעצבן. הוא מנה את כל החוליים של ישראל.  הוא דיבר בלהט על ההתנחלויות, על נערי הגבעות שיוצאים לעשות פרובוקציות, על שיחות השלום שכולם יודעים שלא ייצא מהן כלום. אחר כך הוא עבר לחרדים, לשוויון בנטל, ומשם לטייקונים שגוזלים כסף ממעמד הביניים ועד לפער ההולך וגובר בין מיליונרים למעמד הביניים. הוא דיבר על חוסר התקווה וחוסר האונים של האזרח הקטן. "זה לא הגיוני שישראל נחרבת" הוא הרעים בקול רועד, "בזמן שאנחנו ממשיכים להיאבק על פונדקאות לגייז עשירים".

"תשמע", הצעתי לו אחרי מחשבה. "אולי אתה צודק. אולי באמת מאבקי ברית הזוגיות/אימוץ/פונדקאות הם מאבקים שבעים מידי. בוא פשוט נודיע שבגלל המצב, הקהילה מוותרת על המאבקים שלה, ומתגייסת למאבקים הכלליים והחשובים יותר על דמותה של ישראל? בוא נאבק על מדינה דמוקרטית ולא מדינת אפרטהייד, נאבק על מדינה של שוויון הזדמנויות לכל ולא של שלטון טרור כלכלי של 10 טייקונים שעושים מה שבא להם, נאבק נגד מנהלי בנקים ומנהלים בכירים בחברות ציבוריות שגונבים לעצמם משכורות מפלצתיות לא הגיוניות. נראה לי מהמם". החבר חשב וענה "אתה יודע מה, בוא נלך על זה. בוא נכריז על שהקהילה מפסיקה להילחם על ענייניה ומתגייסת למלחמה כללית על עתיד טוב יותר לישראל".

"אוקיי", עניתי ולגמתי מהקפה שלי, "אתה חושב שמישהו יצטרף אלינו?".  החבר כמעט ענה. אלא שאז הוא קיבל הודעה בווטסאפ, קרא אותה ושאל בנונשלנטיות "אתה בא בשבת להפגנה של הטרנסיות, נכון?". עניתי לו שברור שכן, אבל עכשיו אולי לא צריך אותה בכלל? אם אנחנו באמת מתגייסים להציל את המדינה, אז למה צריך הפגנה ספציפית נגד האלימות שחווה הקהילה הטרנסית? בוא נצרף פלסטינים, פליטים, נשים שחשופות לאלימות מצד בעליהן. אתה יודע. בוא נלך על משהו יותר כללי וגדול

"אבל אז מי יילחם כדי שלטרנסיות יהיה יותר קל? מי ישיג כסף להוציא טרנסיות ממעגל הזנות? אתה מכיר את פרויקט גילה של לילך בן דוד וחבורה מדהימה של אנשים להעצמה טרנסית? צריך שיהיה להן כסף כדי לעורר מודעות אצל הטרנסיות ובחברה בכלל. זה פרויקט מדהים".

"אז מה אתה אומר?", שאלתי, "טרנסיות או פליטים?".

"כאילו, אפשר וצריך גם וגם. אבל הרי אי אפשר הכל" עניתי בעצמי באחד המשפטים הסתומים האהובים עלי, "אי אפשר הכל. כל אחד צריך להתרכז במשהו אחד". החבר איבד את הסבלנות. "נלך להפגנה עם הטרנסיות במוצאי שבת ואחר כך נחליט הלאה, אוקיי?"

"ומה עם ההודעה על סיום המאבק הלהט"בי?" שאלתי. הוא חשב רגע וחייך אלי, "וואי, גם אתה נהיית קצת נודניק".