את יהונתן גפן גיליתי בערך בגיל 14, כשהוא התחיל לכתוב טור סאטירי ב"מעריב". ישראל הייתה אז מקום שונה לגמרי, עם טלוויזיה אחת, מעונבת, בשחור לבן, ובעיקר עם תחושה שכולם נורא מבוגרים ונורא צודקים. זה לא שלא היו אז שמאלנים: אורי אבנרי הפציץ כל שבוע ב"העולם הזה" וגם טיפח את חבורת "zoo ארץ zoo". ב"ידיעות" הופיע בסוף השבוע הדף האדום עם כל הרשעים, בהם סילבי קשת הנפלאה (אגב, כולם יודעים שהיא המלכה האמיתית של פייסבוק?). רק גפן היה צעיר, עם קצת שיער ארוך ועם גרוב שדיבר לדור שלי, או לפחות אליי. והייתי קורא אותו בשקיקה.

אתם זוכרים את השירים

אחרי מלחמת יום כיפור התפעלתי מזה שהמבוגרים שילבו את גפן בספר "המחדל" שהסעיר את  כולנו, ומהדברים הנוקבים שכתב על המלחמה ועל גולדה מאיר. אבל להעריץ אותו באמת התחלתי שנתיים אחר כך, כשהוא החל להופיע עם דני ליטני בערב שנקרא "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל". זה היה מופע מדהים שכלל שירי מחאה כמו "גמרתי להכין את כל השיעורים", "בלדה לדרוזי" ושירים מתורגמים של בוב דילן (שסופסוף הבנתי למה מעריצים אותו). שלא לדבר על השיר הכי חשוב מבחינתי, "דוד ויהונתן", שיר קצר וטפשוני על אהבתם של דוד ויהונתן. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים ששמעתי מישהו מדבר בחופשיות כזאת, ובעברית, על אהבה של שני גברים. ועוד באופן חיובי ונונשלנטי.

עאהד תמימי
בכלא כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד מולה. תמימי | צילום: GettyImages-afp

אחר כך באו "מכתבים למערכת" ו"שיחות סלון" עם השירים היפים ששרה יעל לוי, ובהמשך "יהיה טוב", שהיה כבר אז שיר כל כך עצוב ומקסים. יהונתן גפן התמקם בתודעה שלי כאיש הרוח שאני הכי מזדהה איתו. ידעתי לצטט אז גם את ישעיהו ליבוביץ' ולהגיד ש"הכיבוש משחית" ולהסביר שזה ייגמר בבכי, אבל בכל זאת, ליבוביץ' היה זקן ודתי. גפן היה צעיר וכמונו.

כשיצא ספר השירים "בעיקר שירי אהבה" הייתי כבר על סף גיוס. למדתי אותו ממש בעל פה; משפטים כמו "מי אמר שמה שציפורים עושות בבוקר זה לשיר? אולי הן שרות בכפר אבל בוכות בעיר", נשמעו לי מאירי עיניים לא פחות מכל מה שכתב יהודה עמיחי. והיה גם "הכבש השישה עשר", שכאילו יועד לילדים, אבל אנחנו בתור חיילים התגנבו להיכל התרבות לראות את ההופעה, נצמדים לקיר מאחור מול אולם שלם מלא בזאטוטים שלדעתנו בכלל לא הבינו את הטקסטים.

אם לא הבנתם עד כאן, הייתי הכי מעריצה.

חומרים שמהם עשויה אהבה

כשהגעתי לתל אביב הפכתי בעצמי לבעל דעות. במלחמת לבנון עוד שמרתי על ההערצה לגפן, למרות שבגדתי בו עם אמנון אברמוביץ' ונחום ברנע וטוריהם השנונים. בהמשך, כמו שאנשים צעירים עושים לפעמים, קצת מאסתי בו. כשהוא העלה מופע בשם "טוב נבוט בעד ארצנו", כבר הסתובבתי עם הפרצוף הזה שמביט עליו כעל זקן שאיבד את הטאץ'.

ליברמן: להקים ממשלת אחדות ליברלית
שיחליט איזה יוצרים להשמיע ברדיו הפרטי שלו. ליברמן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, חדשות

כן, יהונתן גפן רחוק מלהיות מושלם. הוא גם אהב לשתות, ויצא שמדי פעם הוא כתב או אמר דברים שנראו לי ממש מטופשים. במיוחד בשנים שבהן כעיתונאי צעיר, הייתי מספיק יהיר כדי להאמין שאני והחברים שלי ב"העיר" וב"חדשות" גורמים לשמש לזרוח כל יום במו ידינו.

עבר עוד עשור וחצי עד שהתאהבתי בו מחדש. כשהוא התחיל באמת קצת להתבגר, והתברר שלא משנה מה, הוא נשאר יהונתן גפן. האיש הזה שמדי פעם אומר משהו קיצוני או מטלטל, ואף פעם לא שוכח את הדברים שבהם הוא מאמין.

כשהעולם עבר להתעניין רק בכסף, גפן עבר למושב. הוא בחיים לא הסתחבק עם השלטון. אפילו לא עם רבין. הספיק לו להיות בצעירותו אופוזיציה משפחתית לדוד שלו, משה דיין. יהונתן גפן נשאר תמיד אופוזיציה. וזאת גדולתו.

זה לא כל כך נעים לראות

השבוע, כמו שכולם יודעים, הוא חזר לכותרות. אמר בצדק שהסטירה של עאהד תמימי והקללות שלה הן הביטוי הכי פיוטי לתחושת "דוד וגוליית" שנראה כאן מזה שנים. אולי הוא קצת נסחף עם אנה פרנק וחנה סנש (חנה סנש? נו באמת!), אבל זאת לא הפואנטה. הרי התמונה של חייל עם נשק מול ילדה בת 15 היא מעבר לסתם דימוי: זה רגע בזמן שבו אתה מקבל מראה אמיתית למצב הנורא שאליו הגעת. הזרקור שגפן הפנה לעבר האיוולת, לעבר שלטון ההפחדה שמנחילים המתנחלים על כולנו, הוא "פרייסלס" כמו שאומרים בשפה של המטורף ההוא עם השיער הכתום.

מירי רגב. ארכיון
מופע חנפנות. רגב | צילום: מרים אלסטר / פלאש 90, חדשות

די מדהים שבעידן החדש, כשהמתנחלים על סף הפיכת רעיון שתי המדינות לבלתי אפשרי, אסור להגיד יותר שהכיבוש הוא אם כל החטאים. שבסוף, לא משנה כמה נתאמץ וכמה חיילים נשלח, ילדה בת 15 תעמוד מולם ותהפוך לסמל. כששלחנו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל, בעצם הודינו בזה שאנחנו לא מסוגלים להתמודד מולה. הכלא הפוליטי תמיד היה הפתרון והמפלט של הנבלים.

יהונתן גפן הרגיש צורך לדבר, והוא דיבר, כי זאת באמת תמונה שאי אפשר לעמוד אדיש מולה. במיוחד כשהחייל הוא הבן שלנו: זה הילד האהוב שאנחנו שלחנו לעמוד שם. איך הבאנו אותו ואת עצמנו למצב המטורף הזה?

מה שעוד יותר מדהים הוא שרבים, גם בשמאל, מיהרו להתנער מגפן. אולי באמת הגיע הזמן להחרים את "הילדה הכי יפה בגן" שהוא כתב לתמימי הזאת, עשרות שנים לפני שהיא נולדה. אולי שר הביטחון צריך באמת להחליט כל שבוע איזה יוצרים מותר ואיזה יוצרים אסור להשמיע ברדיו הפרטי שלו. ומירי רגב – טוב, להזכיר אותה אחרי מופע החנפנות של השבוע זה ממש להוריד את הטקסט הזה ליגה.

מה שבטח יבוא מחר

אני רוצה להגיד בקול רם: אני אוהב את יהונתן גפן ומבחינתי הוא צריך לקבל השנה פרס ישראל. הוא בן 71, הוא לחם כאן, הוא יצר כאן והוא אחד הקולות הכי חשובים שפעלו כאן. מאז שהפסיק לכתוב בעיתון, ההתבטאויות שלו הן יותר ספוראדיות ואנשים צעירים בכלל לא מבינים מי הוא, כמה הוא תרם בשנים שבהן היה לוחם בצבא החופש. אני כבר לא מדבר על שירי מופת כמו "מקום לדאגה"; אני מדבר על הרבה מעבר לזה. על המהות. על הקיום שלו כמורד. הוא נולד בנהלל, בתוך העטינים של השיטה, ויכול היה להיות עוד מיליונר/ סוחר נשק/ מקורב עם משרה. הוא בחר להיות האופוזיציה. ואני מת עליו. ודווקא השבוע חשוב לי להגיד לו תודה.

אז תודה, יהונתן. תודה שאתה מי שאתה. תודה על כל הרוח הגבית שנתת לחלום החופש הישראלי במשך השנים. הרבה בזכותך הבנתי שישראל יכולה להיות מקום חופשי, משוחרר וקוסמופוליטי. מקום שבו אנשים יכולים לחיות כמו שהם רוצים. כל מי שמאמין בזה - כל מי שמאמין שלגור בהתנחלות מרוחקת, להוליד 14 ילדים בשביל הדמוגרפיה ולשנוא פלסטינים והומואים זה ההפך הגמור מציונות או מיהדות בכלל - יצטרך יום אחד לתלות פוסטר שלך בחדר.