אני לא יכול ולא רוצה לספור את כמות הפעמים שבהם צלצל עורך מכלי התקשורת שבו כתבתי, והציע שאכתוב משהו על נינט טייב. על האישה, על התופעה, על המוזיקה, על הכל ביחד. מאז שזכתה נינט בעונה הראשונה של כוכב נולד, והפכה לאחת הנשים המסוקרות בישראל, היא מככבת לפחות אחת לשבוע בכל מדורי הרכילות, הכתובים והמצולמים. אחת לכמה חודשים, כשקורה בחייה משהו שמסתמן כמשמעותי יותר, באים גם המאמרים המתוחכמים יותר של דעתני התרבות/חברה/סוציולוגיה/יו ניים איט, שגם הם גוזרים עליה קופון.
הסיבוב האחרון היה ממש לא מזמן, כשיצא אלבומה האחרון, שבו היא שרה באנגלית משל הייתה בתה הצעירה של פי.ג'יי הארווי. הדיון סביב האלבום בעל השם המעט יומרני מדי "Sympathetic Nervous System", וסביב הופעות הבכורה שקיימה בתל אביב, התמקד בשתי השאלות המסקרנות בקשר לקריירה שלה. 1. האם זה טוב? 2. האם זה אוכל? כלומר האם ישראל תסכים לקבל מנינט רוק אלטרנטיבי אנגלי לגמרי, שאינו מתכתב כמעט עם שום דבר שאי פעם נוצר כאן?
התשובות לשתי השאלות לא פשוטות. 1. זה לא רע בכלל, אם כי זה עדין לא לגמרי מאופיין. כלומר קשה להתחבר לזה באופן אינסטינקטיבי, דווקא בגלל שזאת היא. אולי עם הזמן נתרגל. ואני מניח שהיא מצידה תרגיש יותר בטחון ותפגיז פחות עם היומרה ויותר עם אופי שהוא רק שלה. 2. בהופעה שבה נכחתי, במסיבה של טיים אאוט, הקהל בהחלט זרם איתה. אבל האם היא יכולה באמת לתקשר עם קהל ישראלי עם החומר הזה? אני מודה שבעיניי זה כמעט ניסיון התאבדות. בעיקר מכיוון שבעידן הזה, הרוק האלטרנטיבי כולו, גם בעולם, מחפש את דרכו. הרוק של נינט אינו מתכתב עם האלקטרוניקה שחודרת עכשיו לז'אנר ועוזרת לו לתקשר עם צעירים. אבל אולי זה עוד יקרה. מה גם שהאלטרנטיב כולו עוד יעשה קאמבק.
כמו בראד ואנג'לינה
הנה רעיון לתערוכה מצוינת, שתגרור תורים של תלמידי תיכון לפתח המוזיאון: "נינט טייב ויהודה לוי, ספורה של תקופה". התערוכה תכלול את כל (!) קטעי העיתונות, האינטרנט והטלוויזיה, שהתפרסמו על נינט ויודה מרגע שהתפרסמו. כלומר אצלו מימי "רמת אביב ג'", כשעוד הוצג כחבר של יעל בר זוהר, ואצלה משידורי התוכנית "לא נפסיק לשיר – כוכב נולד". חלק מהעוצמה של התערוכה יהיה גם בכמות. פריסת כל הקטעים ברצף כרונולוגי תאפשר בין היתר לראות כיצד גדל סיקור האנשים המפורסמים בעשור וחצי האחרון והפך לכמעט מפלצתי.
אמנם בשנתיים האחרונות נינט פינתה את תואר אלופת התקשורת לטובת בר רפאלי, יפיפייה זוהרת שחיה חיים מעוררי קנאה. אבל רפאלי אינה מספקת את הטוויסט הנוסף, זה שהופך את נינט לכאילו חמקמקה, הזמרת שהייתה יכולה להופיע בכל יום עצמאות בבית הנשיא ובחרה לבעוט בהכל. באופן טבעי, כשנודע השבוע שבחיר ליבה הציע לה נישואים, כולל טבעת צנועה, הידיעה הופיעה בהרחבה בכל כלי תקשורת ישראלי.
מה זה אומר עלינו? על העולם? האמת היא שאם משווים את זה לעולם אפשר לקחת גם את זווית ה"זה-דומה". ולהראות שהזוכים של העונות הראשונות, באנגליה זה היה ויל יאנג, בארצות הברית קלי קלרקסון, הפכו לשמות הגדולים והמצליחים ביותר שיצאו מתוכניות ה"איידול" למיניהן.
אם ממשיכים ובודקים גם את הזוגיות, מגלים שהמושג של "ה-זוג" שכולם מעריצים ומתעניינים בו, הוא מצרך מאוד אהוב ומבוקש, שמגיע בכל מיני גרסאות. החל מבראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, דרך הזוג בקהאם ועד הזוג סרקוזי. אני מניח שאם נחטט, נגלה שבכל מדינה בעולם המערבי יש כיום גם זוג מלכותי שכזה, שזוכה למירב תשומת הלב. במילים אחרות הקיום הזה של יהודה ונינט כזוג, גם הוא מעוגן במציאות העכשווית.
לעולם לא נמאס
כמובן שכדי לתפעל זוגיות כזאת חייב להיות שיוויון כוחות. יש מעט מאוד גברים שהיו יכולים לעמוד בכבוד במשימה, לוי הוא ודאי בחירה מאוד מוצלחת. הוא היה יהודה לוי עוד קודם. כבר יותר מעשור שהוא אחד הגברים המצליחים והפופולרים ביותר בישראל, שמצליח לשחק גם במגרש הטלנובלות וגם במגרש הרציני יותר. גם בפסטיגל וגם בתפקיד ראשי בסדרה מדוברת בהוט. לוי הוא הנציג הבולט של הדור החדש של כוכבי הטלוויזיה והקולנוע, שיודעים איך לשמר את הכוכבות הן במובן הפרקטי והן במובן ההישגי.
המפגש בין שניהם הוא חלומו של כל רכילאי צמרת, שלא לומר החלום של כל מי שעובד בתעשיית הבידור הישראלית. הנה, יש גם לנו זוג מלכותי, שאפשר לדווח עליו כל יום, כל שעה, ולעולם לא יימאס. בארצות הברית מקובל העניין הזה של "פאוור קאפלז" – זוגות מפורסמים מאוד שבהם השלם אפילו עולה על חלקיו, כלומר הם ממנפים את היחסים כדי להגדיל את כוחם. בחלק מהמקרים הזוגיות היא חצי פיקטיבית. למזלנו, בישראל הקטנה הדברים האלה אינם מחזיקים מעמד יותר מרגע. אין פה את האפשרות לחיות במצג שווא, כלומר להחזיק זוגיות רק בשביל הביזנס והפפראצי.
לכן ברור שמעבר להכל, מדובר בשני אנשים שמאוד אוהבים אחד את השני, וכבר לא מעט שנים. העובדה שהוא נסע עד איטליה כדי להציע לה נישואים, רחוק מהמצלמות, אינה משנה דבר. נדמה שדווקא כשהם על סף חופה, נינט ויודה, הרי אי אפשר לקרוא להם ברצינות טייב ולוי, נראים יותר אנושיים מאי פעם. כמו עוד זוג חמוד ומקושקש שהחליט להתחתן וזה "מה-זה-מבלבל-אותם". דווקא ברגע הזה בזמן, במקום לנתח את התופעה, עדיף סתם להתרגש כמו שמתרגשים כשקרוב משפחה אהוב מודיע שהוא מתחתן.
"יאאאא..", אתה יכול להגיד לעצמך ולשאול מיד איזו שמלה היא תלבש, ואיפה הם יתחתנו, ולחשוב כל מיני מחשבות כאלה שמהן מורכב הרייטינג היציב כל כך של גיא פינס. שלא לדבר על שאלת ההריון. במילים אחרות, נדמה לי שהדבר הכי מתוחכם שאפשר להגיד בשנייה הזאת על יודה ונינט זה "מזל טוב". טפו, טפו.