כשהייתי צעיר פחדתי נורא מזלמן שושי. תל אביב של שנות ה-80' הייתה שונה לחלוטין: הומואים חיו ונכחו בה באופן בולט, לא הייתה בעיה לצוד איזה חתיך ברחוב, אבל הממסדים היו אטומים והתקשורת עדיין הייתה הומופובית ומלאה בדיבור דוחה. אבל אז בעולם החלו לנשב רוחות חדשות, וגם בישראל. ההתעניינות גברה, וככל שהיא גברה הפך זלמן שושי, 'הקוקסינל העברי' כפי שהוא כינה את עצמו, לדמות הכי מוכרת. מדי פעם היה אתו ראיון גדול בעיתון או בטלוויזיה. המילה הנרדפת להומו, לפחות אצל חלק מהציבור, הפכה ל"זלמן שושי".
התביישנו שהוא מייצג אותנו
בתור הומו צעיר עם תחושה שצריך לשנות את העולם ולמרוד, זלמן שושי נראה לי סוג של אויב. התביישנו שהוא מייצג אותנו. הוא גם לא היה ממש טרנסג'נדר, יותר "קרוס דרסר", מה שהקשה עוד יותר. הוא תמיד הדגיש שהוא גבר, ושהוא לובש בגדי נשים רק כדי לפתות גברים כשהוא עובד בתור זונה. שהוא אישה רק כדי "להפיל" גברים סטרייטים. וכמובן כל סט הדעות שמגיע עם זה: הומואים מתעניינים רק במין. הם יעשו הכל בשביל... אני אפילו לא רוצה לחזור על זה. לנו, הצעירים, היה אז חשוב להוכיח שהומואים לא חייבים ללבוש בגדי נשים, שהומואים בוודאי לא חייבים לעבוד בזנות ובכלל, שהומואים הם לא חיות קרקס אלא אנשים רגילים.
אולי בגלל זה, לא הייתה לי שום חמלה כלפיו. גם לא כשהחל לספר על ההתעללויות שעבר בצעירותו. מה גם שהוא היה אלים. מדי פעם היה מסתבך בקטטות עם לקוחות וקולגות. מרביץ, מקלל. המפגש אתו ברחובות העיר תמיד היה מעט מבהיל. הוא היה קולני ומתריס. אני זוכר אותו צועק לעברי ולעבר כמה חברים: "אל תתייפיפו. אם היה לכם אומץ, הייתם באים להיות זונות כמוני. כולכם שרמוטות!".
בשלב מאוחר יותר, כשכבר היה בעצמו חולה ומאושפז במוסד לחולי נפש, הוא ניסה וכמעט הצליח להחתים חבר שלי מהקהילה, שחלה באיידס, על כל מיני העברות כספיות ולגנוב ממנו צ'קים חתומים. כך שגם בשנים האחרונות כשהחל לקונן על בדידותו, הלב שלי נותר אטום כלפיו. אפילו לא טרחתי לקרוא כתבות עליו.
קריירת הפשע שלו, והשם שיצא לו כנוכל, גרמו לכך שגם הגופים הרשמיים בקהילה נזהרו ובחרו להתרחק ממנו. גם כשהקהילה הפכה גדולה וחזקה, והחלה לאמץ לחיקה גם דמויות שהיו בעבר קונטרוברסליות, גם כשנהיה מקום לנזילות מגדרית ויותר חופש לכל אדם להתעקש להיות בדיוק מה שבא לו - זלמן בינדר נותר מחוץ לגדר. ואחרי הכל, אפשר הרי להגיד עליו גם דברי זכות. אני נזכר למשל באיזה מסע מקושקש שלו לכנסת, כשהחליט לבדו להגביר את המודעות לאיידס. אלא שגם ברגע ההוא, לא הייתה לו היכולת לעשות זאת כחלק מקבוצה או בתיאום כלשהוא, והמחאה שלו נתפסה כעוד קוריוז של איש תימהוני.
השבוע, כשמת ערירי וחסר כל, חשתי סוף סוף חמלה כלפיו. לפתע כל הפשעים שלו נראו בעיניי פחות איומים מאשר הגורל המר שלו. הרי אילו נולד היום, ייתכן שהיה גדל להיות להט"ב נחמד ורגיל, ואולי היה מפנה את היצירתיות שלו לאפיקים חיוביים. סיפור חייו, לפחות בחלק הילדות, הוא סיפור שאנחנו מכירים היטב על גברים שהסביבה זיהתה בהם את ההומוסקסואליות וניצלה אותם, תוך שהיא חובטת בהם נפשית ופיזית.
מוכרחים להתגאות בו
היום כבר אף אחד לא יכול לפחד שיבלבלו בינו ובין זלמן שושי. העולם באמת השתנה. ללהטב"ים כבר מזמן לא דחוף להדגיש את דמיונם זה לזה, אלא דווקא להתעקש על זכותם להיות מי שהם רוצים. בכל מגדר, בכל נקודה בין מגדרים, בכל נקודה על הרצף. גבריים, נשיים, גבריות, נשיות, גם וגם וגם. בעולם הזה זלמן שושי יכול להיות שוב סמל לא מאיים. הוא הרי העצים נזילות מגדרית. הוא היה גבר ואישה, ומה שביניהם.
גם אם הדיבור שלו היה פגום פוליטית, לפחות בעיניים של היום, ברור שהוא אתגר את החברה השמרנית שבה חי. נגמרו הימים שבהם הופעה של זלמן בינדר במעגל של דן שילון מעצבנת את כל הקהילה. אני זוכר רגע אחרי הופעה כזאת, עם טלפונים לחברי מערכת התכנית ההומואים, בדרישה לארח בתגובה דמות של להט"ב חיובית. זה כלל שיחות שהיום נשמעות מצחיקות כמו "אבל מה לעשות שכולם אפורים נורא?". כלומר, אם לראיין הומו אז רק צבעוני ומוחצן. לשמחתנו זה כבר לא המצב.
אנחנו, כמו שאומרים הדתיים, מצווים לאמץ את זלמן שושי ולהתגאות בו על כך שלפחות חי את חייו כמו שרצה. במיוחד בתקופה הזאת, שבה נראה כאילו מעמדה של הקהילה שוב פחות יציב ממה שנדמה. למרות האנרגיות המצוינות, הפעילות הרבה של הארגונים והתחזקות הקבוצות המוחלשות, המצב מסביב אינו מראה סימני התקדמות, ואף להיפך. הממשלה בכלל לא חולמת לקדם חקיקה. וכצפוי, מה שלא הולך קדימה, הולך אחורה.
רק השבוע בית המשפט העליון, שהיה העוגן הגדול של הקהילה, פסק באופן מאכזב בעד שינוי תוואי המצעד המתוכנן בבאר שבע. איתות מעורר דאגה על כך שאם ישונה הרכב השופטים שלו, בית המשפט עשוי להיות הרבה פחות ידידותי. ממש באותם רגעים, מונה לתפקיד הרב הצבאי הראשי אדם שחושב שהומו הוא "אדם חולה או בעל מום שיש מצווה לאהוב אותו, לתמוך בו ולעזור לו להיחלץ ממצבו". לכן, עם כל הכבוד לגאווה בדמויות כמו עופרי שמש, הנער הטרנסי מפתח תקווה שכבש את הכנסת, ולהבטחות של שר האוצר משה כחלון, בעידודה של ח"כ מירב בן ארי, להסדיר אחת ולתמיד את תקצוב ארגוני הקהילה - נראה שישראל היא מקום פחות טוב לנו ממה שנדמה היה בשנים האחרונות.
דווקא בשביל להתחזק, ולהפסיק לפחד בכלל, אפשר עכשיו סוף סוף להגיד בקול רם: היה איש, זלמן בינדר, שהיה איש צבעוני, וכנראה הלהט"ב הסלב הראשון בישראל. לטוב ולרע, הוא חלק מההיסטוריה שלנו. ואנחנו לא מתביישים בו יותר.