אני לא יודע אם אתם רואים את העונה החדשה של ה"אקס פקטור" האנגלי (שמשודרת בהוט). זאת ללא ספק תכנית המוזיקה הטובה בעולם. הגרסה הביתית של סימון קאואל בלונדון, שם היחס למוזיקת פופ הוא הרבה יותר מקצועי ויצרי מאשר בכל מקום אחר בו שודרו תחרויות כאלה, היא יצירת מופת. העונה הנוכחית, כשהרייטינג בירידה, פחות טובה מקודמותיה ועדיין זה תענוג לכל מי שאוהב תחרויות שירה. עכשיו אני רוצה להגיד משהו בשיא הרצינות: התכנית "אייל גולן קורא לכם" מתחרה ב"אקס פקטור" האנגלי בלא מעט פרמטרים. זאת תכנית מוזיקה מעולה, והעונה המצוינת שעכשיו סיימנו היא אחד הפספוסים הגדולים של התקשורת המקומית. חוץ מזה שמה-זה נהניתי.
יש הרבה סיבות שבגללן "אייל גולן קורא לכם" התנהלה כולה מתחת לרדאר. זה מתחיל בתחרות בין כלי התקשורת השונים, ממשיך ביחס המאוד מתנשא שקיים עדיין באזורים שונים כלפי המוזיקה המזרחית, ומגיע כמובן עד ליחס הדואלי כלפי אייל גולן עצמו. כמעט אף אחד לא כתב בתקשורת נגד התכנית, אבל גם לא נמצא הצדיק שיפאר אותה ואת הכבוד שהיא עושה למוזיקה המזרחית. לא הייתה מעולם כתבה על כמות המשתתפים בעונות הקודמות שמתפרנסים משירה, בלי שום פרופורציה לתוכניות אחרות. למה? ככה. ב"מאקו" הייתה בראש השנה לראשונה בישראל רשימת האלבומים המזרחיים הטובים של כל הזמנים. לראשונה! נדמה לי שזה מסביר הכל.
התוצאה היא שהתכנית הזאת התנהלה לה די בשקט בערוץ 24, כשהיחידים שמגיבים לה הם הצופים בבית. מאות אלפי אנשים פוצצו את דפי הפייסבוק השונים, וכל אדם שפגשתי ברחוב ורצה לדעת האם גיידא באמת כל כך נהדרת. האנשים בבית התעניינו בוויכוחים, באסכולות, ועקבו בלהט אחרי הריבים הארכניים של השופטים. והיי, אל תבטלו את הרחוב, השתתפתי בחיי במספיק תכניות טלוויזיה כדי להבין מתי הרחוב באמת מגיב. וב"אייל גולן" הרחוב הגיב. במאקו מוזיקה נשבר במשך התכנית שיא הכניסות של כל הזמנים. את הביצוע של גיידא ל"רק תדע את האמת" ראו 770 אלף פעם.
גם למזרחים יש קלאסיקות
זה אולי לא נעים להגיד אבל גם ב-2016, "מוזיקה מזרחית" היא עדיין דיון חם, שמפלג את הישראלים ומעלה המון רגשות. אני מקווה שקראתם את הריאיון המרתק עם אבי שושן ב"שבעה לילות". שושן, מבקר מוזיקה מזרחית מוביל ואיש מקסים ולא מתלהם, הסביר שם בפירוט את תהליך השתלבותו בישיבות הפלייליסט של גלגל"צ. על הדרך הוא חשף את הפערים העצומים שיש בפול השירים של גלגל"צ בין רוק למזרחי. 70 שירים של ברי סחרוף מול 5 של מרגול? זה לא סתם עיוות, זו הנצחה של תפיסה שרואה במוזיקה המזרחית משהו נחות, סוג של נטע זר. כנראה שגם ברדיו הצבאי קראו בעיון את הכתבה. מתישהו בראש השנה שמעתי שם את "רונה" של סמיר שוקרי. אני חושב שמעולם לא שמעתי את השיר הזה קודם בגלגל"צ. בחג הוא הושמע שם, והשמיים לא נפלו.
אבל נחזור רגע ל"אייל גולן קורא לכם". כוחה הגדול של התכנית הוא בשני תחומים. קודם כל במתמודדים, שבאים לשיר מזרחית בלי להתנצל. אלה מתמודדים שקשה למצוא בתוכניות אחרות, וגם אם יגיעו לתוכניות האלה ימתנו אותם ויבקשו מהם להיות משהו לגמרי אחר. ובואו נודה בזה, רוב הקהל האשכנזי אינו מבין באמת במוזיקה הזאת ולא נחשף אליה. הרוב מכירים להיטים של גולן ושל שרית חדד ומה שמשמיעים בחתונות. האשכנזי הממוצע לבטח לא יודע להבדיל בין זרמים ואסכולות. לתת כבוד לציון גולן, ולהבדיל אותו מלהיטים רגעיים. לצלול לתוך הנהי הטורקי. להתענג על הגיטרה החשמלית שהכניס יהודה קיסר למוזיקה המזרחית לפני יותר מארבעים שנה.
המאזין האשכנזי הממוצע לא ער לסלסולים, לרבעי טונים ואיכויותיהם. הוא מחובר למוזיקה הזאת בעיקר מחוסר הכרות. הדוגמא הכי טובה היא ביצוע הגמר של בר כהן המשגעת ל"אל תשליכני לעת זקנה" שהלחין אביהו מדינה. השיר הזה הוא קלאסיקה אמיתית, שמרגש מזרחיים רבים כמו ש"הרעות" ו"יצאנו אט" ריגשו את יצחק רבין ואת הורי. אין סיבה אמיתית שאשכנזים לא יכירו את השיר הזה, או את "חסידה צחורה" שביצע רמי דנוך בטקס הדלקת המשואות. מאיפה ילדים אשכנזים בכיתה ב' מכירים היום את "שיר הרעות"? אז כן, הגיע הזמן שיכירו גם את "אל תשליכני".
המתמודדים בתכנית מייצגים חתך רחב של דמויות וסגנונות שירה שכמעט ולא מקבלות מסך בישראל, ובוודאי שאיש לא עורך דיון בעניינן. ובואו לא נברח גם מהעובדה שמבחינה סוציו אקונומית, חלק מהמתמודדים באים ל"אייל גולן" כי המלהקים של התכנית מחפשים אותם במקומות שבהם מלהקים אחרים לא מחפשים, ויודעים גם לדבר איתם באופן שיגרום להם לאסוף את האומץ כדי להגיע בכלל לתחרות טלוויזיונית, שנראית להם בלתי מושגת. לכן למשל הצמד חביב ויצחק ממן, שהגיע לגמר, היה כל כך מרגש. לראשונה בתכנית מוזיקה בישראל, הומואים מחוץ לארון מגיעים לגמר, ומקבלים כל הזמן עידוד על מי שהם. וזה כאשר התפיסה הרווחת היא שזמר מזרחי אינו יכול לצאת מהארון מחשש לפרנסתו. או ויולט קנינו, זמרת אינדי מזרחי מופנמת בעלת איכויות על. אם מישהו היה מקים בישראל היום מאזי סטאר מקומי, היא היתה צריכה להיות הסולנית.
הכוח השני של התכנית הוא השופטים. ירון אילן הוא לזמר המזרחי מה שיואב קוטנר הוא לרוק. הוא ידען מופלג, ואיש חכם עם אג'נדות. עדי לאון הוא מוזיקאי עם אוזן מדהימה וגם, בואו נודה בזה, מעולם לא היה שופט רשע כמוהו בתכנית ישראלית. ומה שנחמד זה שהוא אפילו לא מבין כמה הוא נשמע קיצוני. יוסי גיספן הוא לא רק כותב מוביל, הוא גם לוחם למען המוזיקה שלו. ואופירה אסייג אולי אינה מומחית למוזיקה, אבל היא אישיות טלוויזיונית מעולה ואחת שמבינה הרבה בחום אנושי ובגאווה מזרחית.
קודם כל האנשים האלה ריגשו אותי למוות באופן שבו הם קיבלו את הצמד ממן. כמו שאמר ירון אילן: "אנחנו המזרחים שקופחנו, צריכים לקבל בזרועות פתוחות את הקהילה הגאה". בתכנית הגמר, כשהגיע זמני לדבר עליהם, אמרתי ש"כל כך הרבה גאווה שאני כבר לא צריך להגיד כלום". סטרייטים אולי לא יבינו את זה, אבל אותי זה מרגש עד דמעות לראות באיזו קלות ונונשלנטיות הם התקבלו בתכנית. ובואו לא נכסתח, אם זה היה לפני 15 שנה, התגובות היו לגמרי אחרות. אלה אנשים שעשו דרך לכיווני, ואני מעריך את זה.
מעבר לזה כולנו אוהבים לריב על מוזיקה. המפגש של כולנו יצר תכנית שבה השופטים מתווכחים לפעמים רבע שעה אחרי ביצוע, ואם לא משתיקים אותם באוזניה (תודה לאורי סלעי חברי העורך הגאון) זה היה נמשך עוד שעות. על מה רבנו? כמובן על השאלות: מה זה מזרחי? מה זה הזמר המזרחי החדש? מה חשוב ומה לא חשוב ב-2016? והיו גם ויכוחים קשים שנאלצתי להגן בהם על אביב גפן (לא, הוא לא שר כמו צפרדע, הוא שר נהדר), חוה אלברשטיין (אז היא אמר פעם איזו שטות עם ניחוח גזעני, זה לא הופך אותה לפחות חשובה ונפלאה) וכמובן הוויכוח הפופולארי, מה זה "כלבלב הו בי די בם בם" (זה שיר נהדר שכתוב בטוב טעם מילולי ומוזיקלי).
אילן, לאון, גיספן, וגם גולן עצמו, פיתחו עם השנים הרבה אנטגוניזם לזרמים ואמנים שונים במוזיקה הלא מזרחית. זה לא כל כך טוב, אבל זאת ריאקציה הגיונית של מי שהרגישו ועדיין מרגישים שמתנשאים עליהם על בסיס קבוע. כן, כן, הם אולי אוהבים את אסי כהן, אבל "מתוקה מהחיים" לא באמת מצחיק אותם כמו שהוא מצחיק אותי. והרבה מאחי האשכנזים לא מצליחים להבין שגם היום, כשהזמרים המזרחיים מובילים מבחינה מסחרית, הם עדיין נושאים צלקות, לא עתיקות, וערים כל הזמן להערות גזעניות.
אני לא נכנס כאן לכל הדיונים האלה, אביא רק דוגמא אחת. אין לי הרבה מילים טובות להגיד על מירי רגב. אבל כשזהבה גלאון הנערצת אומרת בטון הספציפי "מירי רגב, אייל גולן קורא לך", מה שהיא לא מבינה זה שאנשים כמו ירון אילן שומעים אותה אומרת "לכי, לכי לערסים שלך מירי רגב, שהרי את בעצמך ערסית", ולא את מה שהיא חושבת שאמרה. ובצדק. מה גם שאם תמר זנדברג הייתה שולחת ברכה מצולמת למשתתפי "מאסטר שף" לפני עליית העונה, קשה לי להאמין שמישהו היה שם לב לזה או מוחה. זה היה נחשב "חמוד". הנה חברת כנסת שעושה משהו מגניב.
העוול שנעשה לאייל גולן
והערה אחרונה לגבי אייל גולן עצמו. הדיון סביב גולן מעולם לא הסתיים, וכנראה ייקח לו עוד זמן לדעוך. ככה זה כשפרשה מתחילה בכותרות מבהילות ובסוף אין כתב אישום משום סוג ולמטה מזה. את התכנית הוא קיבל מהנהלת קשת. אני יודע שהייתה על השולחן גם הצעה מהמתחרים. כך שהגופים הרשמיים חושבים שהוא ראוי להגיש תכנית טלוויזיה. אני באופן אישי חושב שאלה שמתעקשים להמשיך ולראות בו עבריין שלא נתפס, עושים לו עוול. כאילו מה? מי קבע ולמה? הדיון על "מוסר" הוא תמיד דיון קצת צבוע. ולא נחזור עכשיו לשאלת שמוליק קראוס, אריק איינשטיין, אורי זוהר וימי "לול" העליזים כפי שתוארו גם בספרו של יהונתן גפן "חומר טוב", או לשאלה מי זוכר שברי סחרוף, האהוב עלי כל כך, ישב פעם בכלא.
אני יכול לדווח שמאחורי הקלעים זאת הייתה ההפקה הכי לא סקסיסטית והכי חברותית. גולן עצמו הרבה יותר נגיש מרוב הטאלנטים שפגשתי אי פעם. אין עליו דאווין. הוא איש חמוד, שאוהב צחוקים ומעדיף תמיד ישיבה עם הרבה חברים לשיחות קשקשת מאשר להסתגר לבדו בחדרו ולהיות נישא מעם. יכול להיות שאם היה שואל אותי, הייתי מייעץ לו לרדת מהעץ של תביעות הדיבה, ואולי לנקוט בקו יותר צנוע ופחות לוחמני בראיונות שנתן בעיתון, אבל קשה לי לשפוט אותו אחרי הטראומה שהוא עבר (וכן, להיות כל יום בכותרות ענקיות בעיתון על סקנדל שערורייתי זאת טראומה). אני אוהב אותו. אני בעדו. אני חושב שהאופן שבו הוא מקדם זמרים צעירים ופותח עבורם דלתות, והדרך שבה הוא נותן כבוד למוזיקה המזרחית, ובעיקר לוותיקיה, ראויים להערכה אמיתית. וחוץ מזה הוא גם זמר נהדר.