השבוע התברר שכוחות הביטחון הישראלים בגדה המערבית ובירושלים עברו להשתמש בסוג חדש של כדורי ספוג. זה ספוג שחור והוא אגרסיבי בהרבה מהספוג הקודם. התוצאה: כמה ילדים שאיבדו את הראייה שלהם, והשבוע מבוגר שאיבד את הראייה כשהסתתר בתוך חנות. בחדשות הראו כמה ילדים עם צלקות איומות ליד העין. ילדים ממש קטנים, בני חמש עד שמונה. גם אם הם התרוצצו בין הרגליים בהפגנות או באירועי זריקת אבנים, הם בטוח לא איזה מחבלים מבהילים. 

גל הכתבות הזה לא עשה שום רעש אמיתי בישראל. התחושה היא שכל מה שקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא כל כך מעיק, שעדיף פשוט להדחיק אותו. כאילו, מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו עם זה שיש כדורי ספוג שמוציאים עיניים לילדים? הרבה יותר סקסי להתעסק בתאונת הדרכים של בת העשירים השיכורה שהרגה את רוכב האופנוע: היה שם שוחד? אבא שלה סידר עניינים? או שזה היה שמעון מזרחי?

אני דווקא נזכרתי בשיר שהוציאה נורית גלרון בזמן האינתיפאדה הראשונה. זה היה שיר הנושא בדיסק שלה "אחרינו המבול" שיצא בשנת 1989. היא עצמה כתבה את מילות השיר, שהיה בהן משהו נבואי:

"יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה,

 ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה

יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים

ויש תל אביב חוגגת חיים אוכלים ושותים

לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה

זה עושה לי רק רע רע רע

רק עושה לי רע".

מאז עברו יותר מ-25 שנה, ומה שהשתנה זה בעיקר שהמתנחלים והזמן שעבר הצליחו למסמס את העניין הזה עם הכיבוש ולהפוך אותו לעובדת חיים. רוב האנשים הצעירים בישראל לא ממש מבינים מה היה כאן לפני 67', ומהו בדיוק "הקו הירוק". כשמסבירים להם שאין בעצם הבדל בין 67' ל 48', ושהפלסטינאים רוצים לכבוש את יפו וחיפה, זה נשמע להם די הגיוני. אין להם שום כוח לסכסוך הזה ששום דבר טוב לא ייצא ממנו.

נורית גלרון ניסתה בשעתו למתוח ביקורת על כך שבתל אביב, כביכול, לא באמת מתרגשים מזוועות האינתיפאדה. תל אביב כעיר הנהנתנות. ההיסטוריה הוכיחה שאולי ברחובות תל אביב שוכחים תושבי ישראל כולם את הצרות, אבל תושבי תל אביב עצמם הם המקבץ הגדול ביותר של אזרחים שכן מתעניין במה שקורה בשטחי הכיבוש. דווקא בשאר חלקי הארץ, איפה שגר המיינסטרים הישראלי, לאף אחד אין כוח להתעניין. אבל זאת רק אנקדוטה. מה שחשוב זה שגלרון נחשבה אז לבוגדת, וכולם הבינו את המסר: שירים פוליטיים זה חרא.

מה, "דרך השלום" זה לא נגד מלחמה?

את התוצאות קל לראות בעולם המוזיקה 25 שנה אחרי. תפתחו גלגל"צ ותקשיבו - יש לא מעט שירי היפ-הופ רגאיי חדשים עם טקסטים על המצב, אבל זה הכל עדין, צפוי, סטלני. רך. מתי יצא כאן תקליט מחאה אמיתי, כזה שהטקסטים שלו נשמעים קצת אחרים, שלא לדבר על המוזיקה? ולמה שייצא? זה מגניב? זה מרים? אפשר לרקוד את זה בבלוק? בפארק? במצעד הגאווה?  לא. אז לא צריך.

אבל אולי כן צריך. ומי יוציא אלבום כזה בעידן שבו שרי התרבות והחינוך מינו את עצמם לצנזורים? מעניין. אז הנה יצא: ההרכב המיתולוגי "הקליק" עם הסולן דני דותן הוציאו דיסק חדש שנקרא "אני לא בפסקול". זה האלבום הכי מפתיע ששמעתי בשנים האחרונות, וכשהקשבתי לו פתאום הבנתי: שירי מחאה זה משהו של זקנים.

כן, נכון, דפני ליף הייתה מאוד צעירה כשהיא התחילה את המחאה הכי גדולה בתולדות ישראל. אבל אף אחד מבני הדור שלה לא כתב על זה דיסק, בטח לא משהו שיכול לעצבן טוקבקיסטים. והנה כשהם בני שישים, הגיל שבו אתה אמור בעיקר להתמוגג בהופעות של לאונרד כהן, הקליק מוציאים אלבום שהוא כל מה שחלמת שאנשים צעירים בישראל יכתבו. למשל השיר "המנון המלחמה".

"השמש זורחת על פני נקמה

השמש זורחת על ילדי האומה

בטעם מר של כל האדמה

הם שרים לה את המנון המלחמה".

היי, זה אפילו לא בהכרח שמאלני. זה סתם נגד מלחמות. אבל בעידן שבו במחזמר "שיער" מסתירים את העירום לטובת הקהל השמרני יותר, מה כבר יכולים צעירים לרצות? בטוח לא שירי מחאה פוליטיים.

מועדון בתל אביב (צילום: גוני ריסקין)
קריטריון מרכזי: שיהיה אפשר לרקוד עם זה בבלוק | צילום: גוני ריסקין
הקליק גם עטפו הכל ברוק פאנק, שגם הוא, כמעט 40 שנה אחרי שהומצא, הפך למוזיקה של מבוגרים. התוצאה היא דיסק שיישאר כנראה נחלתם של מצביעי מרצ קשישים בלב תל אביב. למחאה המזרחית אין ממש כוח לסכסוך, עדיף לריב על פרסים למשוררים. ולמחאה על עניני הקוטג'/גז ממש ממש אין כוח לסכסוך, תנובה היא אויב הרבה יותר מוצלח. וכל העסק הזה עם כדורי הספוג השחורים שמוציאים עיניים לילדים? נדנוד שמאלני אשכנזי מתנשא. אף אחד לא חושב יותר על מה זה עושה לנפשם של החיילים הישראלים, בנינו שאנחנו כל כך אוהבים, כשהם הופכים לחיות מלחמה אימתניות שנלחמות בבני נוער. עדיף שיר יפה של עידן עמדי, שהוא חייל ואוהב חיילים. חיילים זה כולנו, הילדים שלנו, לא ככה?

הקליק הם עוף מוזר במוזיקה הישראלית. כבר כשיצא דיסק הבכורה שלהם ב-1981 אמרו שהם "זקנים מדי לרוקנרול", כי הסולן שלהם היה בן 26 (!). השירים שלהם היו כבר אז נועזים יחסית: "אימא אני לא רוצה להיגמל", ובהמשך שיר המחאה על מלחמת לבנון, "לא צריך שתדליקו לי נר". זה די ברור למה שלמה ארצי מארח בקיץ בקיסריה את תיסלם האהובה ולא את הקליק המבהילה, "היא אוהבת רק רדיו חזק" וככה טוב לה. לה ולכולנו.

הקליק גם לא ידעו לנהל קריירה רציפה, ואפילו לא לעשות קמבקים מסודרים. הקליק ודני דותן הם בדיוק האנשים האלה שלא יודעים איך "למנף" ולהסתדר. אבל מהמקום הזה שלהם, הם פתאום הביאו אותה בדיסק הכי מפתיע של השנה, שהוא גם הרבה יותר מזה. הם פתאום פותחים לך את העיניים ומזכירים שללהקות רוק מותר לשיר גם נגד, שלא הכל צריך להיות רק שירי קונצנזוס, עם כל הכבוד לאירועים המסעירים שמתרחשים ב "דרך השלום".

הנה זה מתברר סופית: בדיוק כמו שמרצ הפכה להיות מפלגה של זקנים, ככה גם המחאה המוזיקלית הפכה להיות עניין של בני הדור שגדל על בוב דילן. אני לא יודע אם זה טוב או רע, ואולי בכלל מה שפאסה לגמרי זה שירים על מחאה פוליטית. אבל דני דותן והחברים שלו ממש הצליחו להזכיר לי שאפשר גם אחרת.