אין תמונה
מה שנחשב בשעתו גאוני ופורץ דרך, הפך למשהו כמעט בנאלי. עטיפת ההוצאה החדשה של "ספר משפחתי"
חבר שלי, צעיר ממני בהרבה שנים, הפך השבוע לאבא. בקבוצת הווטסאפ הקטנה שבה אנחנו חולקים חוויות, ליווינו אותו ואת זוגתו לאורך יום שלם ומאוד ארוך. זה כלל אפידורל, יציאה לקניון הסמוך לסיגריה וקפה, דיונים על הזמן הנמתח וכו'. אתם יכולים לנחש לבד איך זה נראה. בחצות, אחרי שהציפייה הפכה סיוט, הופיעה ההודעה על הטרי, 2.77 ק"ג משקלו. מיד אחריה הגיעה התמונה המיוחלת שצובטת את הלב. אנחה גדולה נשמעה בקבוצה שלנו, יש בעולם ילד חדש.

האב הטרי הוא בעל טור. אני מניח שהוא יקדיש אותו בשבוע הבא לחווית הלידה. הצעתי לו שלפני הכתיבה יציץ בהוצאה המחודשת של "ספר משפחתי" של אפרים קישון. הספר שמאגד טורים החל משנות החמישים נפתח ב"אב נולד". תיאור לידתו של בנו הבכור, רפי קישון. 57 השנים שעברו שינו את התפאורה. קישון האב מספר איך הוא יושב מחוץ לכניסה לבית יולדות הקריה בתל אביב על ספסל, מול שומר רוטן שאינו מאפשר לאבות להיכנס בכלל לבית החולים. אין לו שום מידע על תהליך הלידה. אין לו אפילו מושג אם הילוד יהיה בן או בת.

אין תמונה
סלאח שבתי שלו הוא עדיין הסרט הישראלי החשוב בכל הזמנים. אפרים קישון ז"ל
כאשר הוא מצליח לבסוף להתגנב לבית החולים, במסווה של שליח עם פרחים הרופא גוער בו על כך שהוא מסתובב בין הרגליים. קישון חוזר הביתה, מסתובב כסהרורי, עד שהוא נשבר ונובל לתוך הספסל. כמובן שבסוף, כשהשומר מודיע לו על הולדת בנו, הוא קופץ ומנשק אותו. התפאורה מסביב עברה מהפך, אבל המהות כשהייתה. קישון מנסה להיות רגוע ולא מצליח. הוא מדמיין את העתיד. רוצה שאם יוולד לו בן, הוא יהיה ספורטאי מצטיין ואחר כך שגריר ישראל. לבת הוא מאפשר לבחור איזה מקצוע שתרצה בתנאי שלא תתחתן עם טייס. הטקסט מלא במה שקראו פעם "ויצים" והיום קוראים להם "פאנצ'ים" או "גאגים". זה אותו דבר.

מה שהיה פעם גאוני היום כמעט בנאלי

הבעיה עם הטקסט של קישון, היא שהוא די קשה לקריאה היום. זה לא נעים לומר, אבל הוא מרגיש ישן. מאוד ישן. את חוויות הבעל בלידה כבר תיארו לאורך השנים באופן הרבה יותר צבעוני המון פעמים. ובעיקר הצליחו עם הזמן לקחת את הצחוקים למקומות הרבה יותר קיצוניים. גם העובדה שבתקופת הזוהר של קישון (שנות החמישים עד אמצע שנות השבעים) לא היה נהוג להתבוסס ברגשות, והסאטירה שלו מבוססת הרבה על סיטואציות קומיות פשוטות, שאולי בשעתו היו חדשניות אבל היום פחות, הופכת את מה שנחשב בשעתו גאוני ופורץ דרך, למשהו כמעט בנאלי, שמעבר לערך היסטורי, אין בו הרבה.

אין תמונה
הספרים אולי יהפכו לרפרנסים בחוגי כתיבה קומית. ההוצאה החדשה של "ספר המסעות"
זאת האמת העצובה של שני הספרים של קישון "ספר משפחתי" ו"ספר המסעות" (שניהם בהוצאת "ידיעות ספרים") שיוצאים מחדש לרגל ציון עשור למותו. מסתבר שלא כל קומדיה היא על זמנית, ובוודאי לא קומדיה שנכתבה כטורים לעיתון שנאספו לספרי אסופות. סיפורים כמו "ואלס התארים הוינאי" של פרופסור אוסטרי שנעלב אם אומרים לו "אדון פרופסור" ולא "אדון פרופסור דונצט דוקטור לפילוסופיה ולהומניסטיקה ויועץ הסתר של החצר למדעי הרוח", נשמעים היום כמו סיפורי סבתא. וכך רוב הקטעים בשני הספרים, שזכו להוצאה חדשה.

זה כמעט נורא ואיום לחשוב שהטקסטים של קישון, אחד מאבות הקומדיה הישראלית, שגם הפך בשעתו לאחד הסטיריקנים הכי אהובים בגרמניה, לא עומדים במבחן הזמן אפילו עשר שנים מיום מותו. ואולי בעצם הוא היה מיושן כבר קודם. גם אם הקטעים על משרד החוץ, ועדת הרכש של הטלוויזיה הישראלית ומסעות הפוליטיקאים בעולם, מוכיחים שהכל נשאר אותו דבר. זה כנראה משהו בטון המהוגן והסולידי שכבר לא מתאים יותר.

עוד אנשים צריכים להכיר את השוטר אזולאי

האם האשמה בכתיבה של קישון? או שאולי ההומור הזה פשוט לא יכול לשרוד? האם בעצם מה שמתברר עכשיו זה שההומורסקות של קישון נראות יותר כמו קטעים מ"כולם אוהבים את ריימונד" השמרנית ולא כמו קטעים מ"סיינפלד" או "נשואים פלוס" הקיצוניות בהרבה, ולכן אין בהם כבר שום צורך?

אז זה ממש צובט בלב לחשוב שקישון הנערץ, לא מחזיק מעמד. אבל אז נזכרים בסרטים. רק השבוע הסביר יאיר רווה כאן ב-mako ש"סלאח שבתי" הוא הסרט הישראלי החשוב בכל הזמנים. וזה נכון. כי גם אם כיום קצת קשה לראות אותו מהזווית הקולוניאליסטית שבה תפס קישון מזרחיים, אי אפשר להתעלם מההומור האוניברסלי המשובח ומדמותו הנוגעת ללב, והמקסימה של סלאח שבתי, שמנצח גם את הגזענות של יוצרו מולידו וכובש כל לב.

וכך גם בסרטים כמו "ארבינקא", "תעלת בלאומילך" וכמובן "השוטר אזולאי"  שגם אחרי 35 שנים, הם עדיין יצירות מופת, וכבר ברור שלא יתיישנו לעולם. אז מה? בסוף הקלישאה שסרט קולנוע הוא אמנות וטור בעיתון הוא בסך הכל משהו לעטוף בו דגים, נכונה גם כאן? כלומר מה שנשאר מקישון זה היצירות הגדולות והמורכבות שבהן הביא למיצוי את כל תחושותיו ויכולת הסיפור שלו, בעוד שהקטעים שכתב פעם בשבוע בעיתון לא מחזיקים מים?

ומה שיותר חשוב, אין הרי שום סיכוי בעולם שקטעים מעיתון, מאוגדים בתוך ספר ישרדו בתרבות הנוכחית. אולי אם מישהו מיורשיו יעשה מעשה ויעלה את כולם לאינטרנט כמו שנעשה עכשיו בפרוייקט המדהים עם כתבי חנוך לוין, הם יישארו כרפרנסים בחוגי כתיבה קומית. כספרים אין להם שום סיכוי. גם אם היו נפלאים ורלוונטיים בשעתם.

לפחות הסרטים יכולים לשרוד. מספיק שערוץ הקולנוע הישראלי ביס (נקווה שבקרוב יהיה כזה גם בהוט) יקרין פעמיים בשנה את כל סרטיו, וכך יצטרפו עוד ועוד אנשים צעירים למעגל שלא רק שמע על השוטר אזולאי, אלא גם באמת ראה את שייקה אופיר הבלתי נתפס, בתפקיד הזה שהוא ללא כל ספק אחת מיצירות המופת התרבותיות המדהימות שנוצרו בישראל אי פעם.

אז קצת עצוב לגלות שה"פיליטונים" או ה"הומורסקות" או לא משנה איך קראו לאורך השנים למה שהיום קוראים "טור" או "פוסט בבלוג" לא שרדו. נצטרך לשמוח עם זה שלקראת חגיגות העשור למותו, מתברר שלפחות חלק מסרטיו הם על זמניים ולמעלה מזה. בעידן התזזיתי והנוטה למחוק כמעט כל זכרון שאנחנו חיים בו, גם זה לא מעט. 

לכל כתבות המגזין