המפגינים דורשים נקמה
לא הטרוריסטים ולא הקיצונים. הפגנה בירושלים | צילום: אהרן והב, סוכנות הידיעות "חדשות 24"
אני מטבעי אדם אופטימי. אני מאמין שיהיה טוב, שהכל איכשהו יסתדר. אני ישראליקו כזה, שחושב שבסוף יהיה בסדר. לא במובן החפינפניקי של אינסטלטור שעובד עליך, אלא דווקא במובן הפשוט יותר, והעמוק יותר. אני תמיד מאמין שכל מה שצריך זה לנשום עמוק, להרגיע, ולא להיכנס לפאניקה.  עברנו את השואה, לא נעבור את היתר?

רק שהשבוע זה ממש קשה. אתה יודע כל הזמן שקורים דברים, שהעניינים מדרדרים. אבל אתה משכנע את עצמך שזה "רק" וזה "רק", ובעצם זה לא כל כך נורא. ויש גם דברים טובים. אבל אז בא רגע כזה בזמן, שפתאום הכל קורס. ופתאום אתה מבין שהכל התפרק. ולא נשאר דבר. אתה מסתכל סביב ונדמה לך שהמקום הזה שהוא כל חייך, ואתה כל כך אוהב, הוא הגיהינום עצמו.

אתה מביט בתמונות האלה של הצעירים הישראלים שהצטלמו במשרד או בבית, עם חיוך חצי מבויש והם מבקשים "נקמה". כי "עם ישראל דורש נקמה". ואחד מהם, שהמילים המעט מכובסות "דורש נקמה" אינן מספיקות לו מוסיף: "תנו לנו לרסס אותם". ואז אתה שומע שמישהו כבר הבין את המסר, ובאמת "נקם", ואתה מבין שזה לא רק צילומים בפייסבוק. זה פשוט קרה. זה לא הטרוריסטים ולא הקיצונים. עכשיו זה האנשים הכי רגילים רוצים להרוג אנשים אחרים.

אביב גפן, הופעה בנוקיה
השנאה לשמאלנים, לערבים ולהומואים רק מתגברת. אביב גפן | צילום: ענבל צח
אתה רואה את הקללות שקיללו את אביב גפן שכתב מכתב לראש הממשלה, ואת הקללות שקיללו את אורטל בן דיין, שהציעה בסך הכל לגנות את רצח הצעיר הפלשתיני, ואתה שומע איך מקללים את חנין זועבי, ואיך מקללים את כל הערבים. ואתה פתאום מבין שהשנאה הזאת לערבים ולשמאלנים וגם, למה לא להודות בזה להומואים, נמצאת שם כל הזמן ורק מתגברת. וכשכתבו לך לפני שבועיים "תחזור לארון" ושמו תמונה של ארון קבורה עטוף בדגל, התכוונו לזה במובן הכי מילולי.

ואם אתה מקשיב ממש טוב אתה שומע גם את השנאה לתל אביב. והשנאה הזאת היא המעיקה מכולן, כי הרי אין באמת תל אביב. השנאה לתל אביב היא השנאה לכל דבר שהוא אחר. לכל דבר שהוא לא "מוות לערבים". ואולי היית מצליח, כמו תמיד, להדחיק את השנאה הזאת, ולשכנע את עצמך שיש מספיק אנשים נאורים, אלא שאז באים הציניקנים.

ampm
ההחלטה של גדעון סער כמעט שברה אותי | צילום: ap

שר הפנים כטייקון נצלני

ואז אתה נזכר בגדעון סער. אני מקווה שאני לא עושה לו עוול. כי מה החכמה להעביר את העליהום מאורטל בן דיין ואביב גפן לגדעון סער. אבל דווקא ההחלטה שלו היא זאת שכמעט שברה אותי. לא בגלל שאני מפחד שתל אביב תהיה סגורה בשבת. הרי אפילו פיצוציה אחת לא תיסגר בגלל מה שעשה השבוע שר הפנים.

זאת דווקא הציניות. ההחלטה לקלקל חוק, שנוח לכולם, רק בגלל שבא לך לקדם אינטרסים אישיים. כי בקריאות ה"מוות לערבים" אתה לפחות מזהה איזה פחד אמיתי. איזו מצוקה מהמצב שמסתבך כל הזמן יותר ויותר. ושוב, בלי להגיד מי אשם, אתה מבין שקהל גדול פשוט הגיע לשלב שקשה לו מידי. אבל זה לא המקרה של שר הפנים.

לשר הפנים לא קשה. הוא חושב על התפקיד הבא שלו ועל זה שהוא רוצה להיות ראש הליכוד אחרי נתניהו, ולכן הוא החליט החלטה שהיא מין משחק. הוא גר בתל אביב ומכיר את המציאות הזאת הכי טוב. אבל לא אכפת לו, כי הוא חושב על עצמו. בדיוק כמו הטייקונים שמסדרים לעצמם תספורות, מנהלי הבנקים ששודדים את הקופה, מנהלי חברות הביטוח שמקבלים בונוסים ענקיים ובמקביל דואגים שפחות ופחות תביעות של אזרחים יענו.

לחם ושעשועים

וכשאתה עומד נפעם מול הציניות וחושב שראית כבר הכל, פתאום מתברר שלא מעט אנשים הבינו ששלושת החטופים מתים כבר מהיום הראשון. שכל השבועיים האלה של הציפיה, והתקווה, והרצון שהם יחזרו היו לחלוטין פיקטיביים. וכל הנסיעה הדרמטית של האימהות לז'נבה וכל התפילות ההמוניות, הכל היה "לחם ושעשועים". אפשר היה לחסוך את זה. ומול הדבר הזה, הכל כך מפלצתי, כבר באמת אין דרך לעמוד. ואז אתה נשבר.

השילוב הזה של שנאה ברברית מול ציניות שאין לה גבולות, זה כבר משהו שאי אפשר לעמוד בו. זה הרגע שבו אתה מרגיש שהמקום הזה שבו אתה חי עומד להתפרק. אני חושב שאם הייתי אדם צעיר, בן 22, הייתי שוקל השבוע בשיא הרצינות לקחת את עצמי ואת משפחתי, ולבנות לי חיים במקום שפוי יותר. כי השבוע, לרגע אחד לא נעים מתבהרת התמונה, ואפשר באמת להאמין שמקום הזה ירד מהפסים. השבוע, בפעם הכמעט ראשונה בחיים, הרהרתי ברצינות בשאלה האם ישראל הפכה למקום שאי אפשר לחיות בו יותר.