גל אוחובסקי בנהיגה מונעת (צילום: גל אוחובסקי)
"סתם הוא עצר אותי, זו בכלל לא הייתה אשמתי". עוד יום בקורס | צילום: גל אוחובסקי
הגיע הזמן לאוורר טראומה קטנה שנותרה לי מימי האוניברסיטה. בתיכון ובצבא הייתי תלמיד ממש טוב, והחזקתי מעצמי אחד שקל לו ללמוד ולהצליח בבחינות. אבל כשהגעתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב, משהו השתבש. אולי בגלל שזה לא מה שבאמת רציתי ללמוד, אולי הייתי עסוק בדברים אחרים, אבל בשלוש שנים בחוג למשפטים בקושי עברתי בחינות, אף פעם לא קיבלתי ציונים ממש טובים, ובעיקר התחלתי לפחד שהזיכרון שלי ויכולת הריכוז בבחינות הם לא לגמרי בסדר.

לפני חמש עשרה שנה הייתי בפעם הראשונה בקורס נהיגה מונעת. כולם אמרו לי שזה ממש שטויות ויהיה לי קל, אבל כשהגיעה הבחינה לא הסתדרתי עם השאלות, ואלמלא התעלקתי על הבוחן והכרחתי אותו לעזור לי, יש מצב שלא הייתי עובר. מאז יש לי חשש כזה, שמשהו אצלי ביכולת הריכוז הוא לא לגמרי תקין. ולכן השבוע כשהגיע שוב הזמן לקורס נהיגה מונעת הלכתי לשם עם אי נוחות קלה, ותחושה שאני לא אעבור את בחינה ואעשה לעצמי פאדיחה גדולה.

קורס נהיגה מונעת הוא הסיוט האולטימטיבי. צריך לבוא במשך יומיים, לשש שעות מרוכזות, משמונה בבוקר עד שתיים. באופן כללי עדיף לחתוך ורידים. למה בכלל הגעתי לשם? האמת שאני כבר לא זוכר. פעם עצר אותי שוטר כאן, קצת מהירות שם. שום דבר דרמטי. ובכלל אלה עברות מלפני שש או שבע שנים שהצלחתי להדחיק. כל פעם שהגיע הזימון התעלמתי ממנו עד שהגיע מכתב מנומס שמודיע כי אם לא אלך לקורס יישללו לי הרישיון. זה בהחלט עשה את העבודה.

"במזל אף אחד לא נהרג"

יום שני בבוקר, מכללת רמת גן. 25 תלמידים. עשרים גברים צעירים וחמש נשים מבוגרות. כולם עם פרצוף עגמומי. יש כבר את אלה שממלמלים למי שמוכן לשמוע "סתם הוא עצר אותי, זו בכלל לא הייתה אשמתי" כמו אסירים בכלא שממשיכים לטעון שתפרו להם תיק, אבל לאיש אין באמת סבלנות להקשיב. היחידים שמוכנים להשתתף בשיחה הם אלה שיענו "אתה מספר לי? אני הייתי מעורב בתאונה. זה בכלל לא קשור אליי" ומיד מתחילים לטרחן עם עלילות שונות ומשונות.

אני שם לב לגבר עם כיפה ופרצוף מאוד עצוב שמביט בהם מהצד. באחד מרגעי השיא של הקורס הוא יספר שנרדם על ההגה, והתנגש במכונית בצומת גלילות, ו"במזל אף אחד לא נהרג". הוא התלמיד הטוב של הקורס, זה שיקשיב בצמא לדברי המדריך רפי מלכה ויהנהן כל הזמן. כדאי לכם להכיר את רפי המדריך. הוא פנסיונר של שרות בתי הסוהר שמאמין שבכך שהוא מעביר את הקורסים האלה הוא תורם משהו לחיים טובים יותר של כולנו והוא כנראה צודק. יש לו רעמת שיער לבנה, כרס קטנה ואנרגיה שמספיקה לגדוד. סבלנות יש לו קצת פחות.

יש לו ניגון דיבור מרוקאי כזה שעולה ויורד, כדי להעצים פואנטות, ויותר מכל דבר אחר, הוא אוהב לספר בדרמטיות עלילות של תאונות דרכים נוראיות, כשהוא מתאר את המשתתפים בשמות פרטיים. "אמנון נוסע במכונית שלו. אשתו בדיוק קיבלה הודעה שהיא בהריון. הוא עייף. הוא לא רוצה לקחת עוד עבודה. אבל ג'קי, סדרן העבודה דורש ממנו לעשות עוד נסיעה אחת", ככה מתחיל עוד סיפור נורא על חיים שנלקחו ברגע, ועל אמנון שבסוף בגלל התאונה שבה הרג הולכת רגל, התגרש מאשתו, עזב את הבית והפך להומלס רחמנא לצלן.

לא קל להחזיק 25 אנשים משועממים שש שעות. רפי צריך להילחם בסמארטפונים. אין לו באמת יכולת להכריח אנשים להפסיק לסמס או לגלוש, אבל הוא מרעים קול ובסוג של בקשה/אזהרה מצליח איכשהו. "כל מה שאני אומר יהיה בבחינה שלכם", הוא מפתה אותנו ומידי פעם מוסיף שאלה. בדרך כלל הוא מסביר את ההיגיון של הדברים, אבל לפעמים כבר אין לו כח.

"תהיה לכם שאלה בבחינה", הוא מנסה שוב לקבל הקשבה, "אני עכשיו נותן לכם טיפ. זה שאלה מתמטית. שתי מכוניות נוסעות אחת מול השנייה במהירות 90 ק"מ בשעה", הוא יורה את הפרטים, וכשחלק מהנוכחים לא מבינים הוא מסכם: "תזכרו, התשובה זה 3 שניות. אוקיי? המכוניות יתנגשו תוך 3 שניות".

"נו, יש חתיכים?"

בסוף הכיתה יש בחור אחד שנרדם. הוא צעיר מאוד, עם תספורת אופנתית. הוא נהג משאית ורק לפני שבועיים הוא עשה מחדש קורס תיאוריה אחרי שרשיונו נשלל. חוץ מזה הוא עובד בלילה אז הוא כל הזמן נרדם. רפי המדריך ממש מתעצבן, אבל הצעיר עונה לו "אני שומע אותך גם כשאני ישן". לפחות יש רגע של צחוק.

השעות עצמן עוברות איכשהו. הכיתות במכללת רמת גן נקיות ונעימות. יש מזגן טוב, והקפיטריה נקייה וסימפטית. איכשהו הזמן עובר. גם אם ניסיונות להסתמס עם חברים כדי להעביר את הזמן, נגמרים די מהר:

"נו? יש חתיכים?"

"לא"

סוף שיחה.

אני כזכור קצת מפחד לא לעבור את הבחינה. יש מתח קל בעצמות שלי, אז אני מקשיב רוב הזמן בעיון. הזמן עובר. היום הראשון נגמר בדיוק בשעה שתיים, ואני בורח הביתה עם כאב ראש. ביום השני כבר יש אווירה אחרת לגמרי. תחושה הרבה יותר משוחררת.

בצהריים יגיע רגע האמת עם המבחן, שמתחיל להכניס למתח את כולם ולא רק אותי. אני מנצל את ההפסקות כדי לעבור על החוברת שמקבל כל תלמיד ומשנן קצת חומר, ואז אני מגלה שבלוח התמרורים שיופיעו בבחינה יש כמה שלא ראיתי מעולם.

הבחינה מתחילה באחת. אני מציץ בה ומגלה שאני יודע את רוב התשובות בביטחון. יש איזה שתי שאלות שאין לי מושג לגביהן, או שרפי לא הזכיר אותן או שלא הקשבתי, אבל הן לא באמת מסובכות. אני מסיים את הבחינה אחרי עשר דקות ורוצה ללכת. אבל מסביב אני רואה שאיש בינתיים לא סיים, אז כדי לא לצאת מתנשא אני עובר שוב על השאלות. רק אחרי שבחור אחר מגיש את הטופס שלו, אני מגיש את שלי ויוצא.

הייתה בחינה ממש קלה, או שאני כן יודע ללמוד. התוצאות יגיעו רק ביום שני אבל אני בטוח שהצלחתי. אני לא בטוח שטראומת הלימודים שלי נמחקה לגמרי אבל לפחות לא אצטרך להתפדח ולעשות את הבחינה שוב. אהה, כן, ואני בטוח אהיה נהג זהיר. כי רפי אמר ש"מה זה משנה לנו להגיע שתי דקות יותר מאוחר? עדיף לאבד שתי דקות ולא להצטער אחר כך כל החיים". והוא כמובן צודק.