הידיעה בשער של "הארץ" השבוע לא עוררה הרבה הדים. הכתבת ירדן צור הלכה לאחד מששת המתחמים שהקים משרד החינוך ברחבי הארץ לכבוד חופשת החנוכה, בחנה בעניין את התערוכה "מסע בין עשורים" וגילתה שמי שתמצת שם את ההיסטוריה הישראלית החליט לדלג בקלילות על רצח רבין. למה לצער בני נוער בחג החנוכה? למה להזכיר להוריהם את היום הנורא ההוא? לא עדיף לשמח אותם בתמונה של שקדי מרק שהומצאו ב-1952 וגרמו לכך ש"ילדי ישראל מבקשים מרק לצהריים"? אל תהיו חמוצים.

התערוכה הזאת מייצגת שתי מגמות מעניינות שמתרחשות כעת בחיי האומה הישראלית: עליית מדרגה בקידום של מוצרי צריכה אצל ילדים ובבתי הספר, ושכתוב ההיסטוריה של ישראל לצד ימין.

מסע בין מוצרים 

האזכור של שקדי המרק מבית "אסם" אינו מקרי. מישהו ממארגני התערוכה מאוד התרכז ושקדי המרק הם אכן נדבך מעניין בהיסטוריה של ישראל: ב-1952 עוד היה מקובל בארץ שהארוחה המרכזית של היום היא הצהריים. הילדים חוזרים מבית ספר ואמא (שכמובן אינה עובדת) מחכה להם עם ארוחה חמה, שמתחילה במרק. גם הילדים שאוכלים בבית הספר, בחדר האוכל שבו בישלו המורה לתזונה ותלמידי הכיתות הבוגרות, אוהבים מאוד את שקדי המרק. בשבילם זה הדבר היחיד שמציל את המרק הטפל.

שקדי מרק
כל ילד ישראלי אוהב שקדי מרק | צילום: עידית נרקיס כ"ץ, אוכל טוב

מותר כמובן לשאול, מדוע חייבים לתת קרדיט ל"אסם" בתערוכה רשמית של משרד החינוך? האם חשוב לילדים לדעת ששקדי המרק הם של אסם? האם יחצ"ניה ודובריה של אסם עוברים עכשיו בין כל מי שמארגנים מיזמים לכבוד שנת ה-70 לישראל ודואגים להזכיר להם את שקדי המרק, שנקראו במקור "שקדי ביצים", ואת העובדה שאסם היא "הכי ישראלית שיש"?

אנחנו בעידן המסרים הפשוטים והקצרים. בתערוכה שבה לצד שקדי המרק יש כיתוב בן 12 מילים, אין מקום להסביר לילדים שאסם - שהייתה מפעל ישראלי - היא כיום חברה פרטית בבעלות התאגיד העולמי "נסטלה". ותאגידים עולמיים הם תאגידים עולמיים. בדיוק השבוע לא צריך אפילו להגיד שזו דרך הטבע. אז באסם מתגאים בכך שיש להם 4,500 עובדים מרוצים, פרס של "כלכליסט" למעסיק חברתי ואפילו פרס מההסתדרות. אין סיבה לא להאמין להם. למרות שקונגלומרטים הם ברוב המקרים גופים חסרי רגשות ומחויבותם היחידה היא כסף. והאמת היא שאין אסם: יש נסטלה. והאזכור של אסם הוא כניעה הכרחית ובלתי מודעת לכוחות השוק. 

המוצר השני שזכה להיות מוזכר בתערוכה הוא כמובן "קוקה קולה". בשנת 1966, "למרות החרם הערבי", הגיעה קוקה קולה לישראל ומאז כולנו אסירי תודה. ושוב, האם קוקה קולה היא מותג כל כך מרכזי בחיים המודרניים שהכללתו כבר מתרחשת מעצמה? (כאן המקום לציין שמאקו שייך לקשת, שחלק ממניותיה שייכות למשפחת ורטהיים, בעלי קוקה קולה ישראל).

למה למשל לא מוזכרת הבמבה, גם היא של אסם? אם כבר המצאות ישראליות, במבה היא לפחות בליגה של שקדי מרק באופן שבו הפכה לחלק מההתבגרות של ילדים בישראל. או "סנפרוסט"? בבית שלנו בחדרה, היום שבו החלו להגיע ירקות קפואים בשקית היה יום שמחה שלא אשכח לעולם. לך תדע. והנה עוד דבר שכדאי לזכור: בעידן הנוכחי, חלק מהמוצרים שבהם אנחנו משתמשים חזר לחיינו באופן כמעט בלתי הפיך, אפרופו הדיון הער שהתנהל השבוע סביב חנה לסלאו והנוטלה שהיא מוכרת בתוך ההצגה "מסביב לעולם בשמונים יום".

אבל כל אלה הם רק הפרפראות. מה שבאמת עניין את יוצרי התערוכה הוא הצגת ההיסטוריה הישראלית, כפי שרואים אותה השליטים הנבחרים של ישראל, לדור הבא.

ירושלים מאז ולתמיד

לא צריך להיות קונספירטור גדול כדי להניח שמישהו ממכווני המדיניות חשב ש"מסע בין עשורים" תהיה פיילוט טוב לבדיקת הנרטיב הישראלי החדש. רצח רבין הגיע לכותרת של הארץ, אבל הדרמה הגדולה באמת היא שבתערוכה לא מוזכרת מלחמת ששת הימים. הרגע שבו הפכה ישראל ממדינה קטנה וצודקת למדינה שכובשת טריטוריות שאינה שלה ומתנחלת בהן - נעלם כלא היה. זה הוקוס פוקוס נהדר. ברגע שמעלימים את ששת הימים, נעלמת גם המילה כיבוש.

את מלחמת יום כיפור לא שכחו המארגנים להזכיר. "בעיצומו של היום הקדוש, פותחות מצרים וסוריה במלחמה". פחד אלוהים! עם ישראל מותקף, הטנקים הסורים מגיעים כמעט עד לכנרת. אויבינו קמו עלינו לכלותינו. ואנחנו כרגיל עשויים ללא חת. יענו לא כבשנו, אבל כשהתקיפו - והם תמיד מתקיפים - ידענו להגן על עצמנו. הרעיון שאפשר היה למנוע את המלחמה ההיא אילו רק הייתה גולדה מאיר פחות מבוהלת - את זה איש לא חשב בכלל להזכיר. מה עוד נעלם? מבצע קדש שבו כבשה ישראל את חצי האי סיני ואז נסוגה. ובטח לא יפתיע אתכם שגם מלחמת לבנון אינה כאן. רק את ההתנתקות איש לא ישכח.

ארכיון
ההתנחלויות. טבעיות מאוד | צילום: פלאש 90

ההיגיון בבחירת האירועים הוא מאוד פשוט, אם כן. מדינת ישראל, בגבולותיה הנוכחיים, היא עובדה שאין עליה עוררין. איש לא מזכיר את כיבוש העיר העתיקה והחזרה לירושלים, כי ברגע הזה בזמן מנסים להסביר לנו שזה היה כך מאז ומתמיד. יותר מזה, גם מפעל ההתיישבות בשטחים אינו מוזכר. מה יש להזכיר? הרי זה טבעי מאוד. בתמורה להשמטת החזרה לחברון, עיר האבות, מקבלת גרסת הימין להיסטוריה חיזוק באזכור ההתנתקות הנוראה, אותו אסון שהם מבכים עד היום.

כשמבינים את כל זה, כבר אין מה לתמוה על היעלמו של רצח רבין. דווקא רבין עצמו קיים בתערוכה: הוא מוזכר פעמיים, פעם כמי שחתם על הסכם השלום עם ירדן ופעם כמי שזכה ביחד עם שמעון פרס בפרס נובל לשלום. על מה הוא זכה בפרס? שמונה מילים לא יספיקו כדי להסביר. ומישהו התעקש כאן מאוד לקצר. אפליקציית "ווייז" שזוכה לאזכור בתערוכה ראויה דווקא ל-15 מילים. אבל לא ניסיונות השלום עם הפלסטינים.  

דרך רבין פינת רחוב ארלוזורוב

אם מחפשים כותרות לשנה המסתיימת השבוע, כדאי לשקול גם את הכותרת הבאה: 2017 היא השנה שבה נפרץ הסכר והימין החל לשכתב את ההיסטוריה של ישראל באופן עמוק ויסודי יותר מאי פעם. קבלו את תקציר ההיסטוריה כפי שהיא נכתבת כרגע: ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה השואפת לשלום. המלחמות החשובות בתולדותיה הן העצמאות ויום כיפור, שבשתיהן ניסו אויבינו להשמידה. מלחמת ששת הימים היא פחות חשובה, ואם משמיטים אותה אז אין גם כיבוש. ורצח רבין? זה קצת כמו רצח ארלוזורוב, רק עם רוצח שדווקא נתפס. פחות חשוב.

וכדי שיהיה לכם טעים, ילדים, תאכלו שקדי מרק ותשתו קוקה קולה ותתנהגו יפה כשבטיול השנתי ייקחו אתכם לקניון וילמדו אתכם על ההבדלים בין זארה ל-H&M. כי האמת היא שזה משהו שהרבה יותר חשוב להתמצא בו מאשר לדעת מי זאת מלחמת ההתשה, מתי היא התרחשה ולמה. איך תסביר את מלחמת ההתשה בפחות מ-15 מילים?