שנה לפני שנולדתי נסעו ההורים שלי לוינה. אבא שלי למד שם רפואה וטרינרית, והשלים הכנסה כסוכן מוסד. כלומר הוא לא היה "סוכן מוסד", אבל בתקופה ההיא צעירים יוצאי צבא שהגיעו לוינה בדרך כלל גויסו לעבודות שוליות במוסד. לדוגמה, היו שולחים אותם בחורף לאתר סקי בזלצבורג ושם הם היו עוקבים במשך שבוע אחרי מדען גרמני, בכיר רוסי, כאלה דברים.
ואז אימא שלי נכנסה להיריון וחזרה לארץ ללדת אותי, ובגיל שלושה שבועות נלקחתי בחזרה לוינה, למולדת החדשה שלי. חזרתי ממנה בגיל חמש עם מזחלת שלג, חליפות סקי, תיאטרון בובות נייד, אוסף של תקליטונים ועליהם סיפורי ילדים בגרמנית, וגרמנית רהוטה. כל זה התפוגג תוך שנה על המדרכות של חדרה, אבל בתוכי ידעתי שאני מין שגריר סודי של אוסטריה בישראל. אפשר להגיד שבמשך שלוש שנים הייתי "תא רדום". עד שלקולנוע "חוף" הגיע הסרט "צלילי המוזיקה".
קשה להגזים ברמת ההתרגשות שהייתה אצלנו בבית. הנה הנופים הקסומים של אוסטריה, ההדר המרכז אירופאי, השלוס (שזאת הטירה) וכמובן מריה המשגעת עם שבעת ילדי פון טראפ החמודים, שכולם מתחרים על ליבו של הקפטן מול אישה וינאית רעה עם סיגריה ופומית. והכי חשוב, השירים. הו, הו, השירים. כבר שנים כשאני שומע את צלילי הפתיחה של הסרט אני מדמיין את עצמי כמו מריה, בגבעות של זלצבורג, מפיח רוח חיים בצלילים. "the hills are alive, with the sounds of music".
בתיכון הכרתי את ענתי, ומיד הבנו שאנחנו יכולים לרוץ ברחובות חדרה או זיכרון יעקב ולשיר "I am 16 going on 17" כאילו אין מחר. לאנשים צעירים קצת קשה להבין את זה אבל פעם, בשביל לראות שוב סרט, היית צריך לחכות שהוא ישוב לקולנוע. לשמחתי אחת לשנתיים-שלוש, בחופש כלשהו, היו מביאים לחדרה שוב את "צלילי המוזיקה" וככה יכולנו לשוב לקולנוע, להתמוגג ולחלום שיום אחד עוד נגיע לשם בעצמנו.
עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי את הקשר בין הומואים ומחזות זמר, ולמדתי לקרוא מחדש את כל ההתלהבות שלי מהסרט. לשמחתי גם איתן חולק איתי אהבה אינסופית ל"צלילי המוזיקה" ואפילו פיתחנו שיטה לראות אותו אחת לכמה זמן בדיוידי, תוך התרכזות בשירים ודילוג על קטעי המנזר המשעממים. את הפסקול יש לי על האייפון והאייפד תמיד, תמיד, תמיד. ואחרי כל הפרומו הארוך הזה, לפני כמה חודשים הגיעה ההזמנה להשתתף בכנס להטב"י בזלצבורג. קשה להסביר כמה התרגשתי כשגיליתי שהכנס יתקיים בשלוס לאופולדסקרון, שאחוריה הם למעשה ביתה של משפחת פון טראפ בסרט.
הכנס שארגנה קרן שוסטרמן ונקרא 18:22, על שם הפסוק בויקרא האוסר משכב זכר, אסף ראשי ארגונים להטבי"ם צעירים מרחבי העולם, כולם מתחת לגיל 40, כדי לייצר ביניהם קשרים ו"נטוורק" כמו שהאמריקאים אוהבים לקרוא לזה. אני כמובן רחוק מגיל 40, אבל המארגנים רצו שאעביר הרצאה וביקשו שאשאר לכל הכנס, והאמת שאחרי מילת הקסם זלצבורג לא הייתי צריך הרבה. למה הם בחרו דווקא בזלצבורג ובטירה הספציפית? אולי לכבודי. לעולם לא אדע.
אז לקחתי טיסה למינכן, ומשם רכבת לזלצבורג. מיד שכרתי מכונית כדי שאוכל לנסוע בעצמי לאזור סנט גילגן, שם צולמו סצנות הפתיחה המיתולוגיות. אבל קודם כל עשיתי צ'ק אין במלון. איך שיצאתי מהמונית הבנתי שאני עומד מול הבית מהסרט. השלוס (הטירה), האגם, פסלי היוניקורנים הקטנים (שבסרט הם קטועי ראש ועכשיו בנויים מחדש) ובעיקר קו הרקיע עם ההרים המחודדים. הכל נראה כל כך יפה וקסום, שאפילו לא שמתי לב שבחוץ יש 35 מעלות, שזה כאילו שבתל אביב יהיו 55.
נכנסתי לחדר וחשכו עיניי. שלוס לא שלוס, בחדר אין מזגן. יש ונטילטור חמוד אבל זה ממש לא משהו שייאפשר לי להירדם בלילה. ירדתי לקבלה.
- זה נכון שאין בחדר מזגן?
- נכון. אבל יש מאוורר.
- זה נראה לך הגיוני בחום הזה?
- אדוני, זאת טירה של 300 שנה.
- כן, אבל יש כאן חדרים של 300 יורו ללילה.
- מצטערת, אנחנו יכולים להוסיף לך מאוורר. עד הערב זה יסתדר.
אז ככה שרנסקי הרגיש ביום הראשון שלו בארץ ישראל
החלטתי לא להתווכח ופשוט יצאתי אל הגבעות. חיברתי את האייפון למכונית, וגם את הווייז, והתחלתי לטפס במעלה הגבעות לכיוון סנט גיליגן. אחרי עשר דקות בערך הבנתי שהגעתי. פתאום נעלמה זלצבורג ומסביבי היו הרים גבוהים וכרי דשא אינסופיים, ירוקים להפליא. הפעלתי את המוזיקה וכשג'ולי אנדרוז התחילה לשיר את "the hills are alive.." ירדו לי דמעות מהעיניים. הרעיון שאני נוסע בתוך הנוף הזה שאני חולם עליו כל כך הרבה שנים, היה מעל לכוחותיי. הרגשתי קצת כמו נתן שרנסקי ביום הראשון שלו בישראל. אז נסעתי ונסעתי, ואחר כך עצרתי בצד הדרך וישבתי להביט בנוף. היה קצת חם, חום ישראלי כזה שלא מתאים, אבל איכשהו לא היה לי איכפת. וכמובן שניסיתי לצלם תמונה למזכרת אבל לבד זה מאוד קשה.
בערב הגיעו עוד משתתפים ויצאנו כולם לארוחת ערב ראשונה, שבה דיברו בין היתר על "צלילי המוזיקה". מישהו אמר שהחלום שלו זה לנסוע להרים ולעשות ג'ולי אנדרוז. סיפרתי שעשיתי את זה, רק בלי צילום.
- מתי אתה מחזיר את המכונית?
- מחר בצהרים.
- נו אז ניסע בבוקר שוב.
וכך למחרת בבוקר חזרתי אל אותם הרים עצמם והפעם עם בן לוויה, שצילם אותי תמונה למזכרת. הניסיונות לצלם וידאו מוזיקלי לא ממש צלחו, אבל לפחות נשארה תמונה. בימים הבאים, כשהחלה הועידה, התרגלתי לטירה. מצאתי את המקום שבו צולמה ג'ולי אנדרוז אחרי שנפלה למים עם הבגדים; מסתבר שהקטע הזה צולם במקום אחר באחוזה, כי הבעלים דרשו אקסטרה כסף או משהו כזה ואז הוסיפו את הרקע בעריכה. התרגלתי לאולמות הענקיים ולהדר של הטירה, שנבנתה במאה ה-18 ואז נקנתה ושופצה במאה ה-20 על ידי מקס ריינהרט, הבמאי היהודי. ערב אחד אפילו עשינו הקרנה של הסרט בגרסת הקריוקי שמאפשרת לשיר את השירים.
ביום שאחרי הועידה, נשארתי כמו רבים אחרים ליום אחרון של טיולים בזלצבורג עצמה, שהיא עיר קטנה וציורית מאוד. עכשיו באוגוסט מתקיים בה פסטיבל המוזיקה והתיאטרון השנתי. הפסטיבל הזה מביא את מיטב האליטה של וינה להתהלך ברחובות האבן העתיקים בתלבושות מפוארות, שנראות די מגוחך בחום הזה, בדרכם לאולמות המפוארים. אחרי שלושה ימים של ועידה יהודית שבה הגישו אוכל כשר וחסר טעם, דרשתי שנלך לאכול שניצל אמיתי.
כשאתה מסתובב עם עשרה אנשים זה קצת מסובך למצוא שולחן במסעדה, אבל איכשהו בסוף מצאנו אחת, אוסטרית אותנטית עם המלצות טובות. הבעיה הייתה שנותר להם רק שולחן בפנים, ובפנים היה חם. כך נותרנו ארבעה, ושניצל אמיתי אכלתי בסוף רק אני. בואו נגיד את זה ככה, כשיש גל חום בזלצבורג, תנסו לא לאכול בשר. בזמן האוכל השניצל דווקא נראה לי טעים, וסלט תפוחי האדמה היה ממש נפלא, אבל כנראה שלא באמת. שעתיים אחר כך מצאתי את עצמי רץ לשירותים בכל שעה, במה שהפך לאירוע שכלל חום, שלשול וכאבי בטן איומים.
איכשהו החלטתי לא לוותר על הנסיעה לברלין, כי הרופא אמר בטלפון שזה בטח יעבור תוך 24 שעות. אז מהשירותים בטירה, לשירותים בשדה התעופה, לשירותים במטוס, לשירותים בשדה התעופה בברלין, לשירותים בדירה שהשאיר לי חבר - נשארתי בחיים. חלש, תשוש, אבל חי. למחרת יצאתי קצת החוצה, לקנות משהו בסופר, וככה הצטרפו לרשימה תאי השירותים של שני בתי קפה נוספים.
לפנות ערב החלטתי שאם כבר במיטה, עדיף בבית שלי, עם המצעים האהובים שלי. הודעתי לבעלי ולאל-על שאני חוזר. בערב עוד התעקשתי על פגישה עם חבר אהוב, וכך טעמתי תא שירותים נוסף במסעדה תאילנדית (ב"בית תאילנדי" שלנו יותר כיף). ביקרתי גם בשירותים בשדה התעופה, במטוס וגם בנתב"ג, לפני שהגעתי בשלום הביתה. סך הכל 11 תאי שירותים בפחות מ-48 שעות. תודה לך, ג'ולי אנדרוז, תודה על הכל. עכשיו אני בבית, אחרי יומיים אנטיביוטיקה. וזה ממש הרבה הרבה יותר טוב.