אבא שלי נפטר בשנתו. ערב אחד, לפני שבע שנים, הוא הלך לישון ולא קם. זה היה הלם גדול: הוא היה רק בן 76, פעיל ומלא חיים. בשבעה ניגשו אלי לא מעט אנשים ואמרו "תדע לך שהיה לו מזל גדול". בשעתו זה הכעיס אותי. מה המזל הגדול? אבל עם השנים הבנתי שהסידור הזה, ללכת לישון ולא לקום, הוא הכי מחלקה ראשונה. עדיף בגיל 86 ולא 76, אבל לא כדאי להיות קטנוני.

אמא שלי בת 83, ואצלה זה כנראה יהיה אחרת. בשנתיים האחרונות גילו אצלה היצרות הולכת וגוברת בעורקי הצוואר, ובגלל גילה אמרו שלא כדאי לנתח אותה. בשנה האחרונה היא עברה כמה אירועים מוחיים קלים, וביום ראשון שעבר, אחרי שפתאום איבדה את כושר הדיבור לעשר דקות, היא אושפזה בבית החולים הלל יפה. הפעם הוחלט שאין ברירה אלא לנתח. ועכשיו, עשרה ימים אחרי, אני יושב מול המיטה שלה, במשמרת שלי, ומקווה לטוב. 

אני לא חושב שצריך להסביר כמה קשה לאדם לראות את אמו שהיתה תמיד אנרגטית ודומיננטית, וניהלה את העולם ביד רמה, שוכבת חסרת אונים, בקושי מזהה את בניה וכלותיה, מתוסכלת מחוסר היכולת שלה לתקשר. הרופאים מבקשים שנשמור על אופטימיות. אז מנסה, אבל כשאני חוזר מהמשמרות הארוכות לידה אני מפורק לגמרי.

בין לבין אני מבלה בתוך הקרביים של מערכת הבריאות הישראלית. גם כאן בהלל יפה התפוסה היא בלתי אפשרית, והתנאים לפעמים לא נתפסים. באחד מרגעי השיא, כשאמא שלי שכבה בהתאוששות, החליט המנתח שצריך לקרר את אזור הניתוח כי היתה שם בצקת. מתברר שבכל בית החולים אין מכשיר קרח, אז אחות עם יוזמה אלתרה, הביאה שתי חבילות מרגרינה(!) מהמקרר ושמה אותן כך שיקררו את האזור. אחר כך נזכרה אחות אחרת שהיא שמה באיזה מקרר תבנית קרח קטנה, שלא הספיקה לכלום. בסוף ביקשתי מאחי שיביא מהבית קרח, ובהוראת האחות הראשית גם סנפרוסט אפונה. הרופא שניתח אותה קלט שאני די נדהם, וניסה להגן על המערכת: לדבריו, גם כשהוא עבד במיו קליניק המפורסמת במינסוטה היו מאלתרים בעניינים האלה. 

הלל יפה (צילום: RickP לויקיפדיה)
איפה מכשיר הקרח? בית החולים הלל יפה | צילום: RickP לויקיפדיה

הדבר היחיד שמונע ממערכת הבריאות בישראל להתפרק לגמרי מול העיניים שלנו (ועכשיו באה קלישאה, אבל אין ברירה) הוא בגלל העובדים והמסירות שלהם. הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, כוח העזר, הפיזיותרפיסטיות, הסניטרים, המנקות, כל מי שאתה בא איתם במגע מנסים כל הזמן להקרין עליך חום ואהבה ומרגיעים אותך שיהיה בסדר. כנראה העבודה מול חיים ומוות מלמדת על פרופורציות.

זה לא שהאנשים לא נהיים חסרי סבלנות לפעמים, וזה לא שלא צריך לבקש דברים פעמיים, אבל בהתחשב בתנאים, האנשים האלה באמת לא יאומנו. ועוד לא אמרנו כלום על המשכורות שלהם. אולי זאת הידיעה שהם עושים דבר חשוב ובסוף היום מצילים חיי אדם שדוחפת אותם קדימה, כי אחרת קשה להבין איך שורדים את חדר המיון של הלל יפה במשמרת צפופה שבה כולם עולים על כולם, חצי מהחולים מלווים במשפחות ענקיות, יש המולה אינסופית ונדמה שהצוות ייפול בעוד רגע מהרגליים. 

דו-קיום ברגעים הכי קשים

הלל יפה הוא גם מיקרוקוסמוס מרשים של דו-קיום. כמעט חצי מהצוות ומהחולים שנתקלתי בהם היו ערבים. נעים לגלות שבעידן הזה כבר יש הרבה מאוד רופאים ערבים, חלקם הלא מבוטל נשים, חלקן גם מוסלמיות דתיות עם כיסוי ראש. המפגש הזה בין יהודים לערבים נמצא כל הזמן באוויר. באחד הקטעים הלא נעימים במיון התחיל מישהו להשתולל. הוא היה גבר מבוגר, לא לגמרי מאופס, שהגיע לבדו.

כשהאח הערבי הודיע לו שעליו לעבור לחלק אחר של המיון, הוא התרגז והחל לצרוח. לפני שהאח הספיק לקרוא לאנשי הביטחון עוד הספיק האיש לקלל את האח בגלל ערביותו. אחיות יהודיות ניסו להגיד לחולה ש"מה קשור שהוא ערבי", אבל אי-הנעימות כבר מילאה את חלל האוויר. גם כשאנשי הביטחון הוציאו אותו החוצה הוא המשיך לקלל, והקללות הדוחות שלו נשארו בחדר זמן ארוך. כשהכל נרגע ניסו האחיות לשמח את האח הערבי ולהגיד לו מילים יפות, והוא כאילו התרצה ואמר שהכל בסדר, וחייך. 

אבל ברור שלערבים כאן יותר קשה. כמו שאמר לי אחד האחים שבא לבדוק את אמא שלי: "אם לא היה לי המבטא הזה, הייתי מזמן רופא". ועדיין, אני מאמין שאם בישראל כולה היתה נוצרת האינטנסיביות של הלל יפה, היה פה יותר דו-קיום. אני מצרף תמונה של האח החביב עלי, נהאד אבו חוסיין, שקצת דומה לי. כולם אומרים לו שאנחנו אולי אחים, והוא מנהל כאן ביד רמה חלק מהיממה את כירורגית א'. איש מהמם.

עם האח נהאד אבו חוסיין (צילום: דוברות הטכניון)
אוחובסקי והכפיל, האח נהאד אבו חוסיין | צילום: דוברות הטכניון

אם כבר הגענו לזה, להיות פרצוף שמזהים אותו בבית החולים זה לפעמים נחמד ולפעמים פחות. מצד אחד, קורה שמוותרים לך בטיפול נמרץ ונותנים לך להישאר עוד כמה דקות ליד אמא שלך. מצד שני, מלא אנשים שאתה לא מכיר מתעקשים לדעת "מה אתה עושה כאן" ודורשים פרטים מלאים, בצעקות. המשפט "זה לא מתאים עכשיו" לא תמיד עובד עליהם. באחד מרגעי השיא, כשאני ליד הסניטר שמוביל את אמא שלי לסי.טי, הצביע עלי גבר אחד ואמר לחבר שלו "קח, קח איתו סלפי". אני ממשיך ללכת והוא צועק "עצור רגע". אני לא מסתובב. הוא צועק "לאיזו מחלקה אתה?". עכשיו כבר הסניטר מנסה לעזור לי. הוא מסתובב אליו ושואל: "מה אכפת לך?". קולו של האיש מתרכך. "סתם חשבתי שנבוא אחר כך למחלקה, ניקח איתו סלפי שם".

מעבר להיתקלויות הקטנות האלה יש גם שאלות יותר גדולות. למשל בבניין האשפוז החדש יש כל כך מעט מעליות והן כל כך איטיות, למשל. אבל האמת היא שהכל שטויות, מה שחשוב הוא התקווה שאמא שלי אולי תחזור לעצמה. זאת ההזדמנות להודות לכל מי שמתעניין ושולח סמסים, ובאמת להסיר את הכובע בפני הצוות בראשות ד"ר עופר גלילי, המנהל המסור של מחלקת כירורגית כלי דם, ובפני כל אנשי המחלקה הנוירולוגית בראשות ד"ר ירון ריבר. המערכת אולי חולה, אבל למזלה יש אנשים טובים שמצילים אותה.