הזמן עובר לו ושיחות השלום לא מעניינות איש. כלומר מעניינות רק את המתנחלים ושליחיהם שמחבלים בתהליך בכל רגע נתון בכל הכח. לעומתן יש בכל רגע נתון עוד ועוד נושאים שבוערים ומבעירים. רצח מיותר של צעיר במועדון, שולה זקן ואהוד אולמרט, יוקר הדיור, נוחי דנקנר, מערכת הבריאות, הגז הטבעי, וגם דברים פחות כבדים כמו גמר מאסטר שף, גמר היפה והחנון, גמר משחקי השף, גמר היורוליג, אתם מכירים את המשחק. בקרוב חוזר האח הגדול.

בתוך כל אלה ענייני החקיקה בתחום הלהט"ב מתקשים להחזיק אנרגיה ומחאה. הסיבוב האחרון היה כאשר אורי אריאל הגיש ערר על חוק הפונדקאות של יעל גרמן. חוץ מזה יש בכנסת תהליכים שמתקדמים באיטיות. חוק למניעת אפליה מחכה בתור, ומבטיחים לנו שבקרוב אולי יתחיל תהליך חקיקה של ברית זוגיות. בינתיים השטח די נרגע, ולמה שלא יירגע? בשדרות רוטשילד מלא בחורים הולכים יד ביד, האפטר של שירזי ועפרה בחג היה מפוצץ באלפי אנשים. למי יש כח להילחם?

קמפיין שוויון זה לכולנו
גם גלית גוטמן הצטרפה לקמפיין | צילום: ליאור קסון, יחסי ציבור
אבל מסתבר שיש. היום (חמישי) עולה לאוויר קמפיין חדש שארגנה קבוצת להט"בים עצבנים אך נחמדים. הסלוגן הוא "שוויון זה לכולנו" והוא מכיל פרצופים של אנשים שמצטלמים על רקע כחול, עם שני פסים על הפנים, ובכך מאנישים את סמל השוויון הכחול לבן, ששטף את הפייסבוק במאבק של לפני חצי שנה.

היה סוער בחורף האחרון. הוקם אז מטה מאבק, והיו פגישות פתוחות במרכז הגאה בגן מאיר, אבל כמו שקורה לא מעט בפגישות האלה, מאד קשה להסכים. הקהילה הלהט"בית מורכבת מהרבה קבוצות שונות מאוד ובעלות טמפרמנט שונה. אם לעשות הכללות ולהקצין, היו שם מצד אחד הומואים חמי מזג שבא להם לצאת מידית להבעיר צמיגים מול הבית של נפתלי בנט ומצד שני לסביות שגרות מחוץ לתל אביב והיה להן חשוב בעיקר שהפגישות יהיו בשעות שנוח להגיע בהן גם בתחבורה ציבורית, ושנשמע ונכיל את כל הקולות האפשריים. אני מציין את ההבדלים האלה בלי טיפת ציניות. פשוט מתאר אותם.

קמפיין שוויון זה לכולנו
וגם שיר אלמליח מראה שהיא יותר מרק אשת כדורגלן | צילום: ליאור קסון, יחסי ציבור
אבל היה בפגישות ההן בכל זאת משהו חדש לגמרי. הקהילה היא כיום כל כך גדולה שיש בה מספיק פרטים שיאספו סביבם קבוצת אנשים ויחליטו לפעול. השלטון עבר לרחוב, וטוב שכך. הרי ממילא אין לקהילה הנהגה נבחרת, ועברו הימים שבהם דברים נסגרים בין לוביסטים או מקורבים לשלטון מאחורי הקלעים. וכך החליטה רעות גיא, פעילה לסבית ותיקה שמקדישה את חייה לעבודה עם נוער בסיכון ונוער שמידרדר לזנות, להקים מטה מאבק שכולו מאורגן על ידי נשים. הוקם גם עמוד פייסבוק, ונדמה היה שחבורת נשים, כולן פעילות פוליטיות מעולות, יובילו את המשך המאבק. איכשהו זה לא קרה.

אחת הסיבות היא שהנושא הראשון שעלה לדיון היה הפונדקאות, ובנושא הזה יש פער בין המיינסטרים ההומואי למיינסטרים הלסבי. ההומואים רוצים ילדים עכשיו והרבה. ואם לא בהסכם עם אישה אז בפונדקאות, בכל מקום בעולם. ואילו הלסביות, שרובן בעלות תודעה פמיניסטית יותר מפותחת, לא אוהבות את עניין הפונדקאות, בוודאי לא בעולם השלישי. וכך דקות אחרי שהושג הסכם שלום היסטורי, המלחמה עברה לשכונה לגמרי אחרת.

קמפיין שוויון זה לכולנו
אני תמותי על שוויון | צילום: ליאור קסון, יחסי ציבור
אלא שבעולם החדש מתברר שכל אחד יכול לקחת יוזמה. כך יזם יאיר הוכנר, מנהל הפסטיבל הגאה, סדרת הפגנות מצליחות בכיכר הבימה, שגררו מהבית אלפי אנשים. וכך חודשים אחר כך, בעקבות מקרה של פגיעה בטרנסג'נדרית בתל אביב, יזמה וארגנה לילך בן דוד את ההפגנה הטרנסית המשמעותית ביותר בתולדות הקהילה. ולכן כשהבינו כמה ממשתתפי הכנסים בגן מאיר שהעסק פלורליסטי מאוד ולא יתקבלו החלטות, הם הקימו לעצמם קבוצה סודית.

הגרעין הקשה מורכב מחמישה גברים ואישה אחת. רן בוטבול, קובו סקרבניק-גיטלמן, לימור אברהם, נתיב יום-טוב, לירון וסרמן-סיני ועדן דרוקמן טל (שימו לב לשמות המשפחה הכפולים, טרנד חדש של מתחתני הקהילה). הם התחילו להיפגש בנפרד, ואחרי שנרגעו קצת מהרעיון ללכת לחתוך צמיגים החליטו להרים קמפיין. הם השיגו תרומה של 25 אלף דולר מאחת מחברות ההיי טק הישראליות המצליחות ביותר בעולם ויצאו לדרך. הרעיון היה שבמקום הסמל הכחול לבן והלא אישי, הם יצלמו פרצופים עם קווים לבנים על רקע כחול, וכך כמו שקורה ברגעים אלה, כולם יכולים להחליף את תמונת הפרופיל לתמונה של עצמם אבל עם אמירה.

שוויון זה לכולנו - גל אוחובסקי
וגם אני הצטרפתי | צילום: ליאור קסון, יחסי ציבור
הרעיון היה שהפעם זה יהיה קמפיין גורף שיהיו בו גם סטרייטים, גם להט"בים, גם מפורסמים, אבל גם כל מי שירצה. ובאמת הקמפיין הזה, לפחות בשלב הראשון שבו הצטלמו 300 איש ואישה (!), הוא לחלוטין חוצה גבולות. מצד אחד חסרים בו כמה מהפרצופים הבולטים של הקהילה, שלחלקם כבר נמאס מכל הקמפיינים המצולמים של הקהילה, מצד שני יש בו אנשים כמו צדי צרפתי, גיל חובב ומנהל בית הספר למשחק יורם לוינשטיין, שבדרך כלל נמנעים מקמפיינים מהסוג הזה ואליהם התווספו מיכל אנסקי, גלית גוטמן, ועוד רבים וטובים.

הפעילות הלהט"בית הדתית מגיעה לשיאים

אין לקמפיין הזה תכלית אמיתית. אין לו מטרה נקודתית. המילה שוויון היא מילה מאוד כללית, אבל הוא מזכיר לכל מי ששכח, שהבטחות לא יספיקו. לקראת יום הגאווה המתקרב, הרחוב מבקש לראות התקדמות. ועד שלא ימצא הפתרון לפונדקאות וחוק הזוגיות,  כלומר עד שלא תוסדר חוקית הזכות של להטבי"ם להקים משפחה כלבבם ובקלות, לא יהיה שקט. וזאת גם ההזדמנות להזכיר שהדיון הוא הזכות להקים משפחה, (ואין לה שום קשר למה אנשים עושים בחדר המיטות).

אז הקמפיין עולה בסוף השבוע הזה. מי שרוצה להצטרף, ולא בא להצטלם בסטודיו מראש, יכול להכין תמונה בבית ולהעלות אותה. וככה להיות חלק מהמאבק. ואם מחפשים סוף אופטימי אז כמו תמיד בחיים, ואפרופו הפסוק המפורסם מפרק א' בספר שמות, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

דווקא בעידן הזה, שבו אנשי הבית היהודי ובראשם אורי אריאל הקיצוני הם אלה שמתנכלים לקהילה, הפעילות הלהט"בית של דתיים ודתיות מגיעה לשיאים. לפני כמה שבועות נפגשו חברי כל הארגונים הדתיים לסוף שבוע מוצלח במיוחד. אחד הדברים שצמחו שם הוא בלוג טרי של נער דתי בן 15 שהתחיל לתאר את מסע היציאה שלו מהארון תחת הכותרת "מיכאל. נמשך למצוות ולגברים". כי דיכוי אף פעם לא מנצח.

והערה קטנה לסיום: הקמפיין הוא אמנם לכולנו, אבל פלסטינים תושבי ישראל לא כל כך אוהבים להצטלם על רקע כחול לבן, ולכן כדי לקחת חלק בקמפיין הם יצלמו עצמם על הרקע הסגול/אדום שהוא צבע השוויון העולמי. שיהיה בהצלחה.