בשנות השישים בחדרה, לא היה כל כך מקובל שקוסמטיקאיות שעובדות בחדר השינה שלהן באופן פרטי מדווחות על העיסוק שלהן למס הכנסה. ולכן כמה שנים אחרי, באיזה יום בהיר, אחרי שהפקיד ממס הכנסה הודיע לאבא שלי שהשלטונות בדרך, אימא שלי פשוט קיפלה את הציוד וסגרה את העסק. אם אני זוכר נכון, זאת הייתה פשרה שהושגה מאחורי הקלעים עם אחד מפקידי השומה בעיר. העסק ייסגר, ואף אחד לא ישאל שאלות.
בחדרה בשנות השישים אף אחד לא חשב שגם גברים יום אחד יכולים ללכת לקוסמטיקאית. מאז עברו המון שנים. והיום גבר שלא הולך לקוסמטיקאית הוא ממש לוזר. אם להשתמש בניסוחים מהליגה הנמוכה של עולם הקואוצ'ינג, הפנים שלך, הם כרטיס הביקור שלך. למה שתזניח אותם? הבעיה היא שכמו בכל תחום, מה שמתחיל בטיפול סולידי עם מסכות כאלה ואחרות אחת לשלושה חודשים, הופך מהר מאוד להתמכרות מסוכנת.
הכל בגלל הפחד הנורא מקמטים והזדקנות. בשנים האחרונות הרעיון שלמישהו יש קמט על הפנים, הופך למשהו פלילי. זה התחיל כמובן מהמין הנשי, אבל עבר מיד גם לגברים. וכך הרבה מידי מהאנשים שאני מכיר, התמכרו לבוטוקס, ולכל מיני חומרים שמזריקים לפנים על מנת לטשטש את העובדה שהגיל חורץ בפנים קמטים.
רענן כמו כרובית
בשנתיים האחרונות אני מרגיש לחץ קל בסביבה שלי, שכולו מתמקד אל הפנים שלי. שאלות כמו "לא בא לך לנסות פעם קצת?", לפעמים מלוות באצבע שנשלחת לכיוון העין שלי, ומישהו מראה לי כמה נחמד זה יהיה אם יצליחו להרים שם קצת את הפינה. "אתה מופיע בטלוויזיה, זה חשוב לך", הוא אחד המשפטים הכי מרגיזים, כאילו שמי שמופיע על המסך מחויב עוד יותר לאיזה קוד נעורים מפוברק.
אז אני עומד בפרץ, אבל לא תמיד זה קל. הטראומה הגדולה הייתה לפני שנתיים בערך, כשביקרתי אצל קוסמטיקאית שלא הפסיקה להעליב אותי. כבר בכניסה היא הסתכלה עלי ואמרה "טוב שבאת. המצב לא משהו" כאילו אנחנו מכירים שנים ויש לה איזה מדד להשוואה. אחר כך היא הוסיפה "טוב, בטלוויזיה כשאתה מאופר זה נראה אחרת. אבל אני אמרתי לאיזה חברה, כשראינו אותך איזה יום, הוא ממש צריך טיפול".
מכאן זה רק התדרדר. אחרי שעה ורבע שבהם היא מרחה לי חומרים מאוד כואבים על הפנים, מה שהיא קראה "חומרים פעילים", שגרמו לי לתחושה שהפנים שלי ממש נשרפים באש הגיהינום, היא הושיבה אותי מול מראה גדולה ושאלה "נו?", עניתי שנראה לי שזה בסדר. והיא מיד אמרה "תשמע, אני אהיה איתך כנה, העור שלך מאוד אפור. הוא נראה עייף, ולא טרי. ואני חושבת שאתה צריך משהו יותר דרסטי". ומיד פתחה בכל מיני הצעות מבהילות, רובן כללו הזרקות שונות לפנים. לסיום היא אמרה, "אני לא הייתי פוסלת על הסף פייס ליפט מסיבי".
כשכל זה לא הצליח היא ניסתה למכור לי קרמים במאות שקלים. אני לא זוכר איך גייסתי את הכוחות, אבל סיכמתי איתה שתשמור לי את הקרמים בצד ואני אבוא איזה יום לקנות אותם. בדרך הביתה מחקתי את המספר שלה מהטלפון שלי. לתמיד. זהו. מאז אני מתנזר. וכל מי שמסביר לי שסתם נפלתי על מטורפת, אני עונה לו בנימוס שזה בסדר, ואפשר גם בלי. עד שלפני שבועיים איתן פשוט קבע לי תור. "היא נפלאה" הוא אמר על הקוסמטיקאית שעליה קיבל המלצה, "אתה תראה שתהנה".
זה עשוי להישמע קצת כמו אנטיקליימקס, אבל זאת הייתה ממש חוויה מתקנת. מיה, (נשאר עם שם פרטי, זאת לא כתבה פרסומית), הייתה הכי נחמדה וחיובית. לפני שהתחלנו היא נתנה לי כוס ביילי'ס כדי שארגיש יותר נינוח. יש לה ידיים נהדרות, וכל הגרוב שלה היה משגע. מתישהו, כשהיא יצאה ואמרה "אני משאירה אותך לחמש דקות עם מסיכה" הרמתי את הראש וצילמתי את הסלפי הזה שמצורף כאן. אחרי שעה וחצי הרגשתי רענן כמו כרובית שנקטפה זה עתה מהשדה.
כבר שבוע שאני מביט במראה וממש נהנה. אני יודע שזאת לא דרמה גדולה. אז הלכתי פעם אחת לקוסמטיקאית גרועה. ביג דיל. אבל הנה התגברתי על טראומה קטנה. גם זה משהו.