לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהגעתי בתור דייל של אל על לניו יורק. זה היה מבחינתי רגע מכונן שבו הפכתי מנער פרובינציה ישראלי לאיש העולם הגדול. בדיוק כמו שתכננתי מראש הגעתי למלון של אנשי הצוות בשדרות לקסינגטון, שמתי את המזוודה ואז ירדתי ל-Duane Reade, הסופר פארם הניו יורקי, וקניתי משחת שיניים קולגייט. השנה היתה 1980 ובדירה השכורה שלי ברחוב אמיל זולא בתל אביב הייתה רק שפופרת של "זברה". אז קניתי חמש שפופרות של קולגייט, ומאותו יום במשך שבע שנים הייתי ספק משחת השיניים של כל החברים שלי. 

קוראים בעלי חשיבה מודרנית מצקצקים עכשיו ואומרים "נו, מצא דרך לעשות כסף", אבל האמת היא שבימים שלפני כלכליסט ודה מרקר בכלל לא עלה על דעתי להרוויח מזה. זה פשוט שימח אותי להביא לישראל את בשורת קולגייט. הרגשתי החלוץ לפני המחנה, שליח מצווה, מתווך תרבויות. 

בדרך חזרה מהחנות, מאותה קנייה ראשונה, עמדתי ברמזור אדום. אישה מבוגרת פנתה אלי ושאלה "אתה יודע איפה זה הוולדורף אסטוריה?". חיוך אינסופי נמרח על פני. הסברתי לה באדיבות איך להגיע והתמלאתי גאווה עצומה. "היא חשבה שאני מקומי, ניו יורקי!", חשבתי לעצמי. מאותו רגע ולאורך כל שנות הדיילות שלי, ואחר כך כסתם נוסע מתמיד, נדבקתי בכל כוחותיי להגדרה הזאת. אני לא תייר! אני בן אדם מתוחכם שנוסע בין ארצות, ותמיד יודע איך להפוך לחלק מהנוף. גם אם זה באיטליה, כשאני לא יודע מילה איטלקית. אני תמיד לא "סתם תייר", אלא אורח מתוחכם שרק במקרה לא גר כאן כל חייו. אני הבינלאומיות החדשה, אזרח העולם, האיש הזה שתמיד תרצו לארח. 

נסעתם להציק לסינים ואתם מצפים שלא יציקו לכם?

אז זהו, שלא. מרגע שאני יוצא מהנתב"ג, אם ארצה ואם לא, אני תייר. אני יכול לחשוב שאני מלכת אנגליה, אציל פינלנדי או סתם היפסטר ברלינאי, דור חמישי עם הפסקה קטנה בגלל ההוא עם השפם. אבל זה חארטה. מרגע שיצאתי מגבולות ישראל אני תייר. אני האיש הזה שעכשיו תושבי ברצלונה מתבאסים ממנו ורוצים שלא יבוא. וזה נכון לגבי כל האנשים שיצאו מהארצות שלהם, כולל הספרדים שנסעו ללונדון או פריז. 

ברצלונה (צילום: David Ramos, GettyImages IL)
תיירות היא בסופו של דבר הרבה מאוד כסף | צילום: David Ramos, GettyImages IL
בקיץ האחרון יש פתאום עליהום על תיירים. כולם שונאים אותם, ובמיוחד החברים מברצלונה שהקימו מחתרות, קבוצת פעולה וחבורות של גיקים שמפנצ'רים אופניים. זה מעורר אמפטיה, כי באמת נמאס להם שכל העיר מפוצצת תיירים. בכל זאת ספרדים חמודים. אבל זה גם חתיכת קשקוש. אם אני זוכר נכון, אומרים שכבר שנים הכלכלה בספרד איומה. אין עבודה לצעירים וכולם מהגרים ללונדון. האם לא חשבו שם שהתיירות היא פתרון מצוין לזה? זה הרבה מאוד כסף, במזומן, כל השנה, שצריך רק לדעת לתעל אותו. 

חכו רגע לפני שאתם מתחילים להתווכח. הדיון הוא לא רק כלכלי, ואפילו לא על השאלה אם הצרפתים שממלאים את רחוב בן יהודה בתל אביב נחמדים או לא. תיירים הם עובדה. ישראלי שנוסע 3-4 פעמים בשנה לחו"ל צריך לקבל את זה שגם הצרפתי עושה את אותו דבר. מה חשבתם? שאתם תסעו לסין עם חבורת נודניקים והחברה הגיאוגרפית, ותצעדו על החומה, ותציצו לחיים המשונים שלהם, והם לא יבואו בחזרה? יבואו, באבוע יבואו. וזה לא כזה נורא. אנשים מכל העולם באים לראות זה את ביתו של זה.

זה הנתון, עכשיו בואו נראה איך מתמודדים. השבוע, לדוגמה, הלכתי על הטיילת בתל אביב. הרמתי יד למונית. עצר נהג. שאל "לאן?", עניתי "מזא"ה". ענה "לא, לא" והתחיל להתקדם. תפסתי את הידית וניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. "אבל למה אתה לא רוצה לקחת אותי?", שאלתי בתחינה. "עזוב, עזוב". "מה, אתה לוקח רק תיירים?", "כן", הוא ענה בלי להתבלבל. לא היתה ברירה, התחלתי לקלל אותו. "כאילו מה? אתה גונב תיירים, הא? יא חרא! חכה אני אדווח עליך". הוצאתי את הטלפון וצילמתי את המספר שלו. אבל הוא כבר התקדם תוך שהוא מקלל אותי קללות איומות ונעלם.

אז לפני שמקללים את התיירים בכל העולם, אולי כדאי לדבר על כל המקומיים שגונבים אותם. והם אלה שהפכו את התיירים לחשדנים, וכחנים ומצפצפים על הארץ שאליה הם באים. ואני לא מדבר על כייסים בתחנות רכבת באיטליה, אלא על כל נותני השירותים בישראל ובעולם שגובים מחירים מופקעים כשהם מבינים שאתה לא דובר את השפה.

רוצים שלא יבואו לברצלונה? תמכרו את מסי

תקראו לי נאיבי, אבל התיירים שבאים לברצלונה לא קנו כרטיסי טיסה כדי לבוא ולהרוס אותה. הם באו ליהנות, וזה בטח קצת מעציב אותם שהמקומיים מתייחסים אליהם כאל אנשים שהורסים את חייהם. כי מי זה התיירים? אני, אתה, ההוא. מצביעי כל המפלגות, בני כל המעמדות. אנשים שעבדו ועכשיו רוצים קצת חופש. אנשים שאוהדים את קבוצת הכדורגל של ברצלונה. להגיד שאנחנו שונאים תיירים זה כמו להגיד שאנחנו שונאים את עצמנו. בלונדון, פריז וניו יורק חיים בשלום עם התיירים, ונמצא איזה איזון פנימי. יכול להיות שבברצלונה הבאלאנס התערער בשנים האחרונות. אולי הם היו קצת גרידיים ולא תכננו מספיק מראש?

מסי (צילום: Gonzalo Arroyo Moreno, GettyImages IL)
רציתם את מסי? עכשיו תתמודו | צילום: Gonzalo Arroyo Moreno, GettyImages IL
המשפט האהוב עלי הוא שאי אפשר להחזיק את כל המקלות מכל הקצוות שלהם. אין לי בעיה להפסיק לנסוע לברצלונה. נראה לי שאפשר אפילו לארגן קמפיין עולמי של "לא נוסעים לברצלונה שנתיים. נותנים להם חופש". קשה לי להאמין שזה מה שהם באמת רוצים. בניתם קבוצת כדורגל שכל העולם מעריץ, רציתם שכל ילד ביקום ילבש חולצת מסי, אז הנה, הצלחתם. מעבר למזג הטוב, לחמון הטעים ולסגרדה פמיליה היפהפיה, העולם נוסע לברצלונה בגלל מסי. רוצים שזה ייפסק? פשוט תמכרו אותו למישהו אחר ותנו לקבוצה לשקוע, אבל ממש לשקוע. מבטיח לכם שכמות התיירים תרד בחצי תוך שנה.

ועד אז, העניין עם תיירות מול מקומיים הוא עניין של איזונים, ושמירה על שיווי משקל מסוים. אפשר למשל לבנות מחוץ לברצלונה מעין עיר חדשה לטובת הקבוצה, האוהדים וכל מי שמגיע רק לכדורגל. אפשר גם לייצר עבורם רמבלה חדשה. תלמדו מהמתחמים שלנו. בעידן הנוכחי, במקום לצאת נגד התיירים, צריך פשוט ללמוד איך לתעל. יאללה, תתקדמו.