רביעי, 15:00. הביטו בתמונה למעלה. זאת הכניסה לרחוב מזא"ה, רחוב קטן ושקט בלב תל אביב, שמשום מה נהפך בשנה האחרונה לעורק תחבורה ראשי. בשעות אחר הצהריים הוא פקוק כמו לב בנגקוק, כשעשרות מכוניות מנסות להגיע דרכו לאיילון. זמן הנסיעה הממוצע מפינת יהודה הלוי עד בגין: 10 דקות. ללכת, אגב, לוקח ארבע דקות.
וזה עוד ביום טוב. יש ימים שבהם כל הדבר הזה לוקח חצי שעה, כי בבלוק הזה של מזא"ה גם בונים עכשיו. במסגרת פעילות התמ"א הפילו בית ישן ובמקומו בונים חדש. זאת כביכול פעולה מבורכת, רק שהיא כוללת אינסוף משאיות שמגיעות לרחוב הצר, מתקשות לעבור בו, וחוסמות אותו לשעות ארוכות. אתם אולי זוכרים את הסיפור על המשאית שגרסה מכוניות במזא"ה לפני חודש וחצי, אבל לא צריך נהג מטורף כדי להטריף אותנו. מספיק נהג רגיל, שמגיע כשחבריו הפועלים יוצאים להפסקה. הוא נעצר, חוסם את הרחוב ומחכה להם.
אם כל זה לא מספיק, בלילות האחרונים הרחוב נחסם בידי עובדי הרכבת הקלה שחופרים בפינת בגין. להם לפחות יש תקציב, אז הם מעמידים בקצה הרחוב עובדים חביבים שמכוונים את התנועה ומשתדלים להיות עדינים עם תושבי הרחוב הזועמים. אם לא הבנתם, החיים שלי ברחוב מזא"ה הם סיוט. קללה נפלה עלינו. אז תגידו, נדפקת, לא כזה אסון. יאללה, גם כשבנו רכבת קלה בירושלים מלא אנשים נדפקו.
אבל הסיפור הנוגע ללב שלי הוא לא העניין. העניין הוא שתל אביב גוססת. מול העיניים שלנו העיר הנהדרת הזאת, שהפכה לאחת הנחשקות במערב, שהצליחה להתגבר על חלק גדול מתחלואיה של ישראל ותחלואי המזרח התיכון בכלל, מאבדת את זה לגמרי.
כל כך דחוף לשפץ עכשיו את כיכר דיזנגוף?
זה לא רק שתל אביב פקוקה כל היום: לטייל ברגל בשדרות רוטשילד, למשל, הפך מתענוג לסיוט. משדרה נעימה שבצדה נוסעות מכוניות היא הפכה לשדרה מבהילה, שבה כל הזמן מכוניות צופרות ורעש הבנייה מטריף את האוזניים. ובכלל, אין רחוב בתל אביב שבו לא בונים עכשיו משהו. שזה כאילו נהדר וצמיחה, אבל בסטנדרט הישראלי זה בעיקר אומר משאיות גסות רוח שאינן מתחשבות בכלום, לכלוך, רעש וחסימות.
לפני שנה ניסיתי לנהל כאן איזו מיני מלחמה בישראל כץ ואסון הרכבת הקלה. הטענה שלי הייתה שכל אוהבי התנופה והפרויקטים לא חשבו בכלל על תושבי העיר. שהם לא השתדלו לצמצם נזקים. שהם יהירים, מיושנים, חסרי כל הבנה בצרכים של עיר. שכל מה שהם יודעים לעשות זה לחסום שטחים ציבוריים בכמות שגדולה פי כמה ממה שבאמת צריך, ואז לתלות שלט "כולם קונים באזור תחנת קרליבך", שזה ממש מקומם כשיודעים כמה העסקים שם סובלים וכמה מהם נסגרו.
בתום שנה מתברר שהרכבת הקלה היא רק חלק מהעניין. קחו למשל את השכונה החדשה שגינדי בונים על חורבות השוק הסיטונאי. רק לפני כמה שבועות העבודות הגיעו לשלב הסופי וקרליבך חזר – לפחות בינתיים – למתכונתו הישנה עם שלושה נתיבים זוהרים לכיוון היציאה. פתאום הנסיעה שם ברוב השעות היא קלה ונעימה. אבל בכל השנה האחרונה השילוב בין עבודות הרכבת להקמת השכונה יצרו רחוב עמוס ובלתי נסבל.
ודווקא בתקופה הרגישה הזאת, שבה גם ככה העצבים מרוטים, היו חייבים לסגור את כיכר דיזינגוף ולשפץ שם? הנה דוגמה לאטימות פוליטית מהסוג הישן והדוחה ביותר. לתושבי העיר קשה? התנועה קשה? אז מקלים, מנסים לראות איפה להרגיע, לא סוגרים נתיב מרכזי נוסף בלב העיר ומזיזים מסלולי אוטובוסים, כי ממש ממש חייבים עכשיו להעיף את הפסל המכוער של יעקב אגם.
קרליבך מת. יהודה הלוי מת. כל אזור הרכבת הקלה הפך לעיר בלהות. אני מתפלא שאין שם בלילה מקרי אלימות קשים. אבל גם פנים העיר, שכאילו מתחדש, הולך ונרקב. הכל מטונף יותר, צפוף יותר. וכמובן שעם ההזנחה באה הפשיעה: ברחוב שלנו עלתה כמות הפריצות בשנה האחרונה באופן קיצוני. מרחוב תמים זה הפך למקום שבו כדאי לדיירים להשאיר אור אם הם יוצאים בלילה. אבא שלי נהג לספר את הבדיחה על הסוס, שיום לפני שהתרגל לחיות בלי אוכל הוא פשוט מת. תל אביב בדרך לשם.
כן, זה מצב חירום
אפשר כמובן להתחשבן איתנו, התל אביבים, ולהגיד: מגיע לכם! אתם והבועה שלכם, תסבלו קצת, וכל ההבלים האלה. אבל תל אביב היא לא בועה. היא מרכז התרבות והעסקים הפועם של ישראל. עם כל הכבוד לירושלים הנפלאה ובובות החייל המן הרשע התלויות ברחובותיה, תל אביב היא הפנים היפות של ישראל. הפנים המודרניות, המערביות. כך לפחות היא היתה רק עד לפני שנה. עד שבשילוב של טמטום, חוסר תשומת לב, חפיפניקיות ישראלית ויד ימין שלא יודעת מה שמאל עושה, הכל התקלקל.
ונכון, אי אפשר לאסור על שיפוץ בתים פרטיים, ולא כדאי לעצור בניית פרויקטים מניבים, והרכבת הקלה היא צורך. אבל בשבועות האחרונים התחושה היא שאין לאן לברוח: גם באבן גבירול התחילו לחסום פה ושם נתיבים כדי לבדוק את הקרקע לקו הרכבת השני. אם אתה אדם מבוגר, שלא יכול לדהור על אופניים או טוסטוס כדי להגיע מצד אחד של העיר לצידה השני, אתה צריך ממש לחשוב לוגיסטית.
אם לפחות היו בפיקוח העירוני או במשטרה חושבים היו על טובת האזרח. נגיד, שולחים פקחים לסייר בכל בוקר בין אתרי הבנייה השונים, ודואגים שהבניין המשתפץ ביהודה הלוי פינת קריית ספר לא יחסום שני נתיבים לשעה וחצי אלא רק נתיב אחד לעשרים דקות. או למשל מציבים פקח קבוע בפינת רוטשילד-מרמורק כדי שכל מיני בהמות לא יעצרו שם, ויחסמו נתיב כי בא להם פיצה. יש המון דברים שאפשר לעשות.
אבל הכי חשוב זה להודות שיש מצב חירום. שתל אביב קורסת ולא עומדת בכל הטוב הזה שמורעף עליה. גם רכבת קלה, גם התחדשות ובנייה בכל מקום. זה מהמם, רק שבדרך העסקים גוססים והחיים הפכו לסיוט. עם כל הכבוד לכמה טוב שיהיה בעוד עשור, בינתיים חרא. חרא ממש. בפורים לקח שעה ורבע להגיע מפלורנטין לאיילון, שבעצמו היה פקוק והוא עדיין פקוק. ועוד לא אמרנו כלום על זה כשתל אביב עומדת, עומדות כל המכוניות שבדרך, מאשדוד עד חדרה. אולי מישהו רוצה לרגע לשים אלינו לב וטיפה להקל?