לפני יותר מעשר שנים החליטו איתי ויואב פנקס ארד לפנות לבג"צ כדי לנסות ולסיים את האפליה נגד הומואים וגברים יחידנים בחוק הפונדקאות. קשה להגיד שבית המשפט העליון התלהב מהרעיון להתערב בחקיקה. בניגוד לזעקות השבר של הביביסטים, בג"צ עושה תמיד ככל יכולתו כדי לא להתערב בעבודת הכנסת. שלוש שנים מלאות חלפו מאז עבר התיקון לחוק הפונדקאות, שהוסיף פנימה נשים יחידניות, אך השאיר בחוץ הומואים. שלוש שנים ולפחות שני סיבובים שבהם נתן בית המשפט ארכה לבית המחוקקים.

גם עכשיו, ההחלטה הזאת התקבלה כשברקע מכתבו של שר הבריאות ניצן הורוביץ שהסביר שהוא בעד לתקן את החוק, אבל בממשלה הנוכחית זה בלתי אפשרי. לבית המשפט לא נותרה ברירה. ולכן בתוך סבב התגובות הצפוי, לא הייתה כמעט אף התלהמות שהופנתה נגד אסתר חיות וחבריה. גם יריב לוין ודומיו הבינו שהם לא נהנו להתערב בענייני הכנסת התקועה. איתי ויואב פנקס ארד הם כבר הורים לשלוש בנות. התיקון לחוק לא ישנה עבורם דבר. הם יכנסו לספרי ההיסטוריה כאנשים שיצאו למאבק ארוך ברשויות וניצחו. אבל התיקון לחוק הפונדקאות הוא הרבה יותר מניצחון של מאבק פרטי.

כאשר בוחנים את מה שקרה בשנים האחרונות סביב החוק, מבינים שהפונדקאות היא רק התירוץ. שסביב הדיון הזה הצליחה סוף סוף הקהילה לשכנע את הישראלים, להכיר באורח החיים הלהט"בי כאלטרנטיבה לגיטימית. הרי כל מי שמכיר קצת את הפרטים מבין שגם בשנים הבאות יאלצו רוב הומואים להמשיך ולכתת רגלים לארצות הברית כדי להפוך להורים. יש בישראל רגולציה מחמירה (ונחוצה) כדי להגן על הפונדקאיות. כמות הנשים שעונות על הקריטריונים החוקיים נמוכה. התיקון הזה הוא בראש ובראשונה הצהרת כוונות שאומרת: אסור להפלות להט"בים. זאת לא רק אפליה של גברים מצפון תל אביב. זאת אפליה שמתייחסת תודעתית גם ללסביות, טרנסיות, או לכל פורמט אפשרי של משפחה להט"בית.

המילה "אפליה" מקטינה ומפספסת במקרה הזה. הסיפור האמיתי, כמו שאוהבים לקרוא לזה בכתבות טלוויזיה סנסציוניות, הוא שסביב סוגיית הפונדקאות הצליחה קהילת הלהט"ב לשכנע את המיינסטרים הישראלי לרדת מההגדרות הישנות בסגנון "כל אחד יעשה מה שהוא רוצה בחדר המיטות". סביב חוק הפונדקאות הבינו כאן שהרוב הגדול של הלהט"בים בסך הכל רוצה משפחה. כמו כולם. ומגיע לו.

אוחובסקי (צילום: סאלי פאראג)
צילום: סאלי פאראג

יש אנשים שלא רוצים להתחתן, יש אנשים שלא רוצים להביא ילדים לעולם. זכותם המלאה! הרוב המוחלט של האנושות חי סביב הצורך להקים משפחה והצורך להשאיר צאצאים. כך שחוק הפונדקאות זה לא רק הראל סקעת ועידן רול, שנסעו השבוע להביא אחות קטנה לארי שלהם. זאת גם ההכרה בכך שספיר ברמן תרצה יום אחד להפוך לאמא, ומגיע לה! לא משנה באיזה דרך טכנית היא תבחר, הציבור הרחב בישראל מוכן לעבור איתה את התהליך.

האסימון הזה נפל בדיוק לפני שלוש שנים כאשר הכנסת הוסיפה לחוק הפונדקאות נשים יחידניות, קבוצה קטנה של נשים סטרייטיות שחיות לבד וגם רוצות להיות אמהות. כמובן שהמאבק של הנשים האלה הוא נוגע ללב והגיוני שיאפשרו להן להיות אמהות, אבל הוא הדגיש את האבסורד בכך שלא נותנים את האופציה גם לגברים, וחידד את העובדה שזה עוד מאבק של כפייה דתית נגד הרוב החילוני-מסורתי. 

לכן, אחרי המון שנים שבהן חברות מזון גדולות ובנקים פחדו להזדהות עם הקהילה, הצטרף למחאה ההיא כל השוק הפרטי. בשיאו התפרסמה מודעת תמיכה ענקית שבה הובהר סופית שקברניטי המשק מבנק לאומי ובנק הפועלים ועד שטראוס ואסם, הם בעד הקהילה. זה כבר לא רק מייקרוסופט, גוגל וחברות ההיי טק. זה גם החברות שמתפרנסות מהקהל החרדי, אבל הבינו שחייבים לשים לו גבולות.

זאת גם הנקודה שמפספסים האגפים הפמיניסטים והרדיקליים בתוך הקהילה ומחוצה לה, כשהם מכנים את המאבק הזה "מאבק שמנת" או "מאבק פריבילגי". איתי יואב פנקס ארד הם גברים אשכנזים. מה לעשות. אבל המאבק שלהם היה ארוך ומתיש. ברוב השלבים הם היו שם לבד, מול בית המשפט. בלי תקשורת, בלי מצלמות טלוויזיה, לבד במסדרונות הריקים, וזה גם עלה להם כסף. לא היה להם מימון מארגוני הקהילה, בקושי תמיכה. תמונות הניצחון מהשבוע יכולות קצת לבלבל. עד הרגע שבו המילה "פונדקאות" הפכה שם נרדף ל"משפחה", איש לא התעניין בהם. העובדה שאיתי פנקס ארד הוא גם מחזיק תיק הקהילה הגאה בעיריית תל אביב ויו"ר ההנהלה הציבורית של המרכז הגאה בגן מאיר, אינה קשורה בכלל למאבק האישי שניהל עם בן זוגו. זה היה מאבק פרטי לגמרי, מסוג המקרים האלה שבהם מישהו מחליט לתקן את העולם ומצליח. 

איתי פנקס וניצן הורוביץ (צילום: Yonatan SindelFlash90)
איתי פנקס וניצן הורוביץ | צילום: Yonatan SindelFlash90

מעניין לבדוק את המסע של הזוג פנקס ארד מול התביעה של יונתן דנילוביץ', שדרש לפני 30 שנה מחברת אל-על להעניק כרטיס טיסה חינם לבן זוגו, כפי שנעשה עבור סטרייטים. פנקס וארד יצאו למאבק על הזכות להיות הורים, ולמרות שזה דבר כל כך בסיסי, זכו גם לביקורת על זה שהם חזקים מדי, ושזה לא הדבר הכי חשוב.  דנילוביץ' יצא למאבק על כרטיס טיסה חינם, שכולו בעצם פריבילגיה, ואיש מעולם לא טען נגדו שזה מאבק נהנתני. מהרגע הראשון הוא הוכר כמאבק נעלה לשוויון. ואכן על סמך פסק הדין ההוא, עבר המשק הישראלי כולו (לא ביום אחד) להכיר בזוגות חד מיניים. אני חלילה לא מזלזל במאבק של דנילוביץ', שנעשה גם בתקופה אחרת לגמרי. אני רק מבקש להדגים שהאופן שבו מאבקים מתווכים בתודעה הלאומית, הוא לא בהכרח "אובייקטיבי".

שר הבריאות כבר הבטיח שתוך חצי שנה הוא ידאג להסדיר את שוק הפונדקאות המקומי כך שיהיה נעים, נוח ובטוח לפונדקאיות. יש אכן סיכוי שבתוך כמה שנים יהיה די קל לזוגות הומואים להפך להורים בישראל, במחיר סביר של עד 250,000 שקל. בינתיים כדאי להתענג על הפסיקה של בית המשפט העליון, ועל כך שיותר ויותר ישראלים, באחוזים הולכים וגדלים, הפנימו את העובדה שחלומות להט"ב זה לא רק לרקוד על משאית בתחתונים ורודים,אלא גם לעמוד בתור לחיתולים בסופר פארם. זה נשמע אולי בורגני ומיושן, אבל לאנשים שיצאו מתישהו מהארון ושמעו משפטים כמו "אתה תהיה בודד" ו"לא תהיה לך משפחה", זה צעד חשוב כל כך קדימה.