לקח לי הרבה זמן להירגע מההפגנה הגדולה בכיכר רבין, זאת שאמורה הייתה להיות יריית הפתיחה במפגן המחאה של הקיץ הזה. מרוב לחץ, אני לא מצליח לזכור אם עבר שבוע או שבועיים, לי זה נראה כמו נצח. דבר אחד ברור: זאת הייתה הפגנה מחורבנת. היה בה את כל מה שגרוע בהתארגנויות מחאה עממיות. בדיוק ההפך ממה שקרה בשנה שעברה. מארגני האירוע החליטו שלא תהיה במה מרכזית ולא יהיו נואמים מרכזיים, אלא נאומים מזדמנים של כל בעל מגפון שירצה בכך. וכך היה.
בכיכר המלא באנשים שלא מבינים מה הם בדיוק אמורים לעשות, היה רעש עצום שבא מכל מיני פינות. רעש שכלל מסרים שונים ומשונים. למעשה ניתן היה להרים שם כל שלט, פרט אולי לשלטים שעוסקים בנושא הפוליטי-מדיני. בתחילת ההופעה ניסה מישהו להוריד שלטים של מרצ בטענה שזאת לא הפגנה פוליטית. על במה קטנה שרה איזו להקת Pאנק עם הגברה גרועה שירים לא מוכרים. התחושה הייתה שמישהו לקח במו ידיו את הפוטנציאל הגדול של המרי העממי והחליט לעשות ממנו קציצות. אז ברחתי משם.
א' זה אשתקד
בואו נזכר רגע בשנה שעברה, בקיץ האהבה של תל אביב. העובדה שלמחאה הייתה נקודת התחלה – האוהל של דפני ליף בשדרה – אפשרה לכל התופעה הזאת לצמוח עם היגיון. גם כשהצטרפו הרבה מנהיגים חדשים כמו סתיו שפיר, איציק שמולי, רגב קונטס ואחרים, עדיין היה ברור מי העומדים בראש הפירמידה ומה בערך הם רוצים. אז כן, ההחלטה לא לבקש שום דבר ספציפי הייתה הדבר שאיחד והצמיח את המחאה, אבל נאמרו מספיק דברים שאפשר היה להיאחז בהם. את הסוף כולנו מכירים. תנועת המחאה לא הצליחה לממש את כוחה כקבוצה פוליטית והתפזרה לכל עבר.
לתוך החלל הזה קפצו מיד המפגינים – שנקרא להם כאן רדיקלים; אלה האנשים הכל כך אידיאולוגיים, כל כך ספציפיים, כל כך נוקדניים, עד כדי כך שהם לא מסוגלים לעולם להסכים על שום דבר. במקום מסרים פשוטים ושווים לכל נפש, החלו להתארגן עשרות קבוצות שכל אחת מהן מכילה קמצוץ אנשים ורעיון שקשה להגדיר. לא שבא לי להיטפל סתם, אבל מה זה למשל "פרויקט ונוס"? באזור מסוים של הכיכר היו בהפגנה האחרונה מלא שלטים של הפרויקט הזה. חיפשתי באינטרנט ובפייסבוק ומצאתי כל מיני אירועים שקוראים לכם לבוא ולהכיר את שיטת ונוס העולמית. הצצתי בקטע וידאו שמדבר על הנושא החשוב בעולמנו, "חוסר ההסתגלות". המילה "הזוי" לא ידעה ימים טובים מאלה.
נ' זה נס
אני כמובן בטוח שכל הארגונים שהגיעו לכיכר הם שוחרי טוב. אני משוכנע שאנשי הקבוצה של "שונאים את הטייקונים, שונאים שכר דירה גבוה" התפצלו מקבוצת ה"שונאים את הטייקונים, רוצים לקנות דירה" רק בגלל שבר אידיאולוגי אמיתי. הבעיה היא שככה לא בונים מחאה, ככה לא בונים בעצם כלום. בסופו של דבר – ועם כל הכבוד לדעות של כל אדם פרטי – בסוף צריכים איזה מכנה משותף רחב, ומישהו שיודע לתווך אותו הלאה. מה שהצליחו בעיקר ליף ושפיר לעשות כמעט לאורך קיץ שלם, מתברר עכשיו כנס פך השמן. עוד לא עברה שנה ואין יותר באזורי המחאה אפילו קבוצה אחת עם נפח, חוץ אולי מהסטודנטים. אבל על מה מסוגלים הסטודנטים למחות? על שכר הלימוד שלהם?
אפשר כמובן לטעון שהמחאה סיימה את תפקידה וכעת יחזרו כולם למפלגות, יתפקדו ויתנו לפוליטיקאים מקצועיים להוביל את הרכבת. במקרה הזה, באופן טבעי, שלי יחימוביץ' תוכתר למנהיגת המחאה. לצידה יפעלו זהבה גלאון וניצן הורביץ במרצ, וגם דב חנין ואנשיו, כדי להוסיף נופך פוליטי יותר בשוליים. משאול מופז כבר נפטרנו ועד שתקום מפלגת מרכז חדשה יעבור כבר הקיץ הנוכחי. הבעיה היא שמרגע שזה עובר למפלגות, גם אם הכל זה עניין של שינוי השיח הציבורי – כמו שמסבירה יחימוביץ' – אנחנו מאבדים מעט את היופי והכוח של הקיץ שעבר.
פ' זה פוצי מוצי
כמה ימים אחרי ההפגנה בכיכר ראיתי את דפני ליף מובילה הפגנה בשדרות רוטשילד. כמה עשרות חברים צעדו עם מגפונים ודרשו צדק חברתי. זה נראה דומה מאוד לשנה שעברה, רק הרבה פחות אפקטיבי. כמו דז'ה וו כזה, לרגע תהיתי אולי מצלמים סרט על המהפכה. סביב ליף וחבריה הלכו שוטרים. הדיבור בעיר הוא שהמשטרה מתכוונת להיות אגרסיבית אם יפרוץ עוד פעם מרד אמיתי. טוענים שמפקד המרחב לא מתכוון הפעם להיות פוצי מוצי. אין לי מושג אם האינפורמציה מדויקת, אבל כדרכן של שמועות מהסוג הזה, גם היא עושה את שלה. המחאה לא ממריאה בינתיים, ובעיקר לא נראה שיש מי שיארגן אותה.
עם כל הכבוד ליחימוביץ' שמנהלת את המאבק בשדה הפוליטי, יש כח גדול מאוד במרי עממי. זה מרחב מעט שונה, מקביל לשדה הפוליטי הרגיל, שיכול ברגעי שיא לתת גב לכל מתנגדי הממשלה. רק שמרי כזה צריך לשחזר איכשהו את הקונצנזוס הרחב של הקיץ שעבר. אולי לא אחד לאחד, אבל בטח לא מפולג לרסיסי מפלגות מסוג שיטת ונוס. האם מישהו מגיבורי הקיץ שעבר יכול להפוך באמת למנהיג בקיץ הזה? נסו אותנו. אנחנו נשמח.