לקראת השעה עשר, לשירת התקווה, עלו על הבמה מול מוזיאון תל אביב שלושה רמטכ"לים, בני גנץ, גבי אשכנזי ובוגי יעלון, ולצידם האלוף במיל, טל רוסו. אף אחד מהאנשים האלה הוא לא איש שמאל. הם אנשי צבא "גיבורים", ימין –מרכז, שאין שום אפשרות להציג אותם כעוכרי ישראל. זה כמובן לא יפריע לחבורת הליצים טופז לוק, יונתן אורין ויאיר נתניהו ששולטים בתגובות שיוצאות מבית ראש הממשלה, לתפוס עליהם קטעים ולנסות להציג אותם כשמאלנים, שעמדו על במה אחת עם איימן אודה. כי ככה זה עכשיו, הפרטים לא משנים יותר. הכל בדיחות של שביעות רצון.
גם יאיר לפיד ואבי גבאי שעמדו על הבמה ושרו, אינם אנשי שמאל. תמר זנדברג, ראשת מר"צ, היא כמעט היחידה מכל מי שעמד על הבמה הזאת אתמול, שמגדירה את עצמה "שמאל". מאז שהמילה הזאת הפכה לחצי קללה, נשארו מעט מאוד אנשים בישראל שמגדירים את עצמם בקול רם "שמאל". אבל ההפגנה שהתקימה אתמול בתל אביב, לא היתה הפגנת שמאל. זאת הייתה זעקה של קהל גדול בהרבה, שרואה את מהלכיו של ראש הממשלה לקראת הקמת קואליציה ולא מאמין.
רון מיברג כתב פעם, בהקשר אחר: "כשחשבנו שאי אפשר לרדת יותר נמוך, נשמעו פתאום הדפיקות מתחת לרצפה". השבועות האחרונים הם כבר הדפיקות מתחת לרצפת המרתף. לא במקרה, בליכוד (כמעט) כולם שותקים. חוץ מכמה חנפני על, איש לא מגבה את רוה"מ. כחלון נעלם. ליברמן צורח נגד אבל לא ברור מה הוא באמת רוצה, ובינתיים סמוטריץ' והחרדים מנהלים איזה סחר מכר של כסף גדול והטבות, כדי לאפשר לנתניהו להעביר את "פסקת ההתגברות" ולסגור את בג"צ. רוצים התנחלות חדשה על הר הבית? בכיף! רוצים שנבטל מתמטיקה גם בבית ספר יסודי? למה לא, חיבור וחיסור זה מה זה מיותר.
האמת היא, שאת שירת התקווה שמעתי בשידור ישיר באיפון שלי, כשכבר הגעתי לשדרות רוטשילד. ההפגנה של אמש, בניגוד למקובל, עלתה על כל הציפיות, ובעיקר עלתה על גדותיה. כבר בשמונה וחצי אי אפשר היה להגיע לרחבת המוזיאון. שדרות שאול המלך היו חסומות לגמרי, ונתקענו שם מול המרכז לאמנויות הבמה, בלי שאנחנו יכולים ממש לשמוע את הדברים שנאמרים על הבמה, גם לא בטלפון (כי אין קליטה) ובלי יכולת לזוז.
רק מידי פעם כשמישהו מהנואמים הצליח לעורר בקהל שעמד ברחבה גל של מחיאות כפיים, הן התפשטו עד אלינו וכל מי שעמד סביב מחא כפיים, עם חיוך מתנצל. אלה שעומדים קרוב, בטח יודעים מה הם עושים. הייתה תחושה טובה בקהל שעייף כבר ממחאות. תחושה שבכל זאת, עם שלושה רמטכ"לים לשעבר, נצליח לנצח את הסיאוב. את משפחת נתניהו שמשכנעת את עצמה שהיא משפחת מלוכה הבסבורגית, ולכן מגיע לה הכל. את הלקקנים והחנפנים, שדוחפים לשון בתקווה לקבל פירורים. את המתנחלים המשיחיים שחוץ מעוד התנחלויות (והרצון שלהעלים את הלהט"בים מהעולם) לא מענין אותם כלום. ואת הריקלינים שהם השילוב הנורא מכל, של גרוב נוער הגבעות עם חנפנות על.
אז ההפגנה הזאת, הראשונה, אולי לא תשנה הרבה. אבל מאז שקמה כחול לבן, מפת ההפגנות כאן היא אחרת. לצד עיימן עודה עמדו (מטפורית) לא רק בוגי יעלון, אלא גם יועז הנדל וצבי האוזר ועוד אנשי ימין רבים שמבינים שנתניהו התחפף. שעם כל הכבוד לחוכמתו, ההבנה שלו ביחסים בינלאומיים וכל שאר מעלותיו, הוא פשוט איבד את זה. ולכן הגיע הזמן שלו לסיים את תפקידו ההסטורי לפני שיגרום כאן לכאוס. ההפגנה הזאת היתה מנומסת, ולא טעונה מספיק. אבל המסר שעולה ממנה מאוד ברור, כמו שניסח אותה מישהו שעמד לידינו: "אם נתניהו באמת אוהב את ישראל כמו שהוא אומר, שיעשה טובה ויתפטר. יש מספיק אנשים טובים בליכוד שיכולים תוך שבוע להקים ממשלה די הגיונית בישראל. בטח לא ממשלת טירוף כמו זאת שהוא מתכנן". צודק!