דינה גור
כיכבה על השער של ווג עוד לפני שבר רפאלי נולדה. דינה גור | צילום: תומר ושחר צלמים
הנה סיפור לא מוכר מתולדות הציונות המודרנית. יהודה גור גרזובסקי היה יהודי צעיר ממינסק, שעלה לארץ בשנת 1877 כשבכוונתו להיות צלם וחקלאי. כמו שקרה אז לא מעט, החיים הפכו אותו למורה, מחנך, מתרגם ובעיקר למילונאי. הוא היה מהאנשים שעזרו לאליעזר בן יהודה במאבקו למען השפה העברית, ובהמשך הפך למתחרה שכתב מילון עברי ואף המציא מילים חדשות. במאבק על ההיסטוריה, בן יהודה ניצח. לכן שמו של גור מוכר רק להיסטוריונים.

עבר דור. אחד מבניו של יהודה, עמיהוד, גדל והיה היערן הבכיר ביותר בארץ בתקופת המנדט הבריטי. עד כדי כך שבן גוריון עצמו מינה אותו להקים את הקרן הקיימת לישראל וכך גם קרה. אלא שבהמשך הדרך, במהלך פוליטי מעט מכוער, נלקחו ממנו הארגון והקרדיט. וגם עמיהוד מוכר היום רק לחוגים מצומצמים.

עבר עוד דור. השבוע בגיל 75, הלכה לעולמה דינה, בתו של עמיהוד. גם אותה הציבור הרחב אינו מכיר. וחבל. דינה גור היא כנראה האישה הכי יפה שפגשתי אי פעם. היא נראתה תמיד כמו האלילות האלה שראיתי רק במגזינים שאימא שלי החזיקה בבית. כמו כוכבת קולנוע. דינה נולדה מנישואי אביה לבתו של הסופר ואיש הרוח משה סמילנסקי, מה שהפך אותה אוטומטית לאצולה ארץ ישראלית מן המעלה הראשונה.

דינה גור
גם הנכדים העריצו אותה | צילום: תומר ושחר צלמים
אבל דינה גדלה להיות אדם מאוד עצמאי ושובר מוסכמות. כשהייתה בת פחות מ-18, ממש על סף סיום התיכון, היא התחתנה עם מיליונר יהודי מניו זילנד שעלה לארץ, ותוך שנתיים ילדה את שני ילדיה הראשונים. בגיל 20, ולא בסדר המקובל, היא פצחה בקריירת דוגמנות בין לאומית, שכללה שערים בווג, שטרן וכל מה שהיה אז מגזינים נחשבים בעולם. ברגעים ההם היא הייתה פרצוף מוכר בכל בית בישראל, אם כי בשנים ההן, מעטים הכירו את שמותיהן של דוגמניות.

הפיתול הבא בעלילה הגיע אחרי עשור בדוגמנות, וכאשר ישראל יצאה מהצנע והחלה לאמץ את העיסוק העולמי ברכילות וסלבריטאות. דינה לא אהבה את תרבות המגזינים בסגנון "העולם הזה" והחליטה שהיא פורשת. היא לא הסכימה לשחק את המשחק, להצטלם, ללכת לאירועים חברתיים רק כדי "לראות ולהראות". ואכן תוך עשור, התקשורת כבר לא זכרה אותה.

דינה גור
כבשה את לבבות הגברים בכל בירות העולם | צילום: תומר ושחר צלמים
אני עוד זוכר איך בתחילת שנות השמונים התפעלתי כשקראתי ראיון עם מי שכונתה אז "המלבישה הלאומית" לולה בר, שמנתה את הנשים היפות ביותר בישראל ולסיום הזכירה את דינה, בתור אחת שהיא האישה הכי יפה שאיש אינו מכיר.

הראשונה לזהות

אני הכרתי את דינה לראשונה בתור ילד, כבת הדודה מתל אביב של החברים הטובים של ההורים שלי. כמובן שהוקסמתי ממנה. היא הייתה אלגנטית כמו נסיכה, אשת העולם הגדול, כזאת שנוסעת וחוזרת, ותמיד מפזרת אבק כוכבים כזה, מהסוג שכל ילד הומו, אינו יכול להסיר ממנו את העיניים.

באופן טבעי, היא כמובן הייתה הראשונה שהבינה שאני כזה, ואף אמרה את זה בקול רם, הרבה לפני שמישהו היה מוכן לשמוע. מה שהפך אותה לעוד יותר מיוחדת, היה שהיא שלטה באופן מושלם גם בשפה הערבית, ואהבה לדבר עם ערבים בשפתם. ובלי קשר, כשמישהו עצבן אותה, היא הייתה מקללת אותו בערבית, מה שגרם לה בכלל להראות סוג של סופר וומן.

דינה גור
הייתה פרצוף מוכר בכל בית, בימים בהם לא הכירו את השמות של הדוגמניות | צילום: תומר ושחר צלמים
גברים נפלו לרגליה. לא היה גבר בתל אביב או בכל בירה אחרת, שפגש אותה ולא הסתחרר. ודינה הייתה ללא ספק אישה סוערת. אחרי שגידלה שלושה ילדים, היא נפרדה מבעלה הראשון, התחתנה עם יזם ההייטק אפי ארזי, שאותו הכירה עוד בנעוריה, והייתה זוגתו למשך שנים ארוכות. היו כמובן עוד רומנים סוערים, אבל דינה ברחה מפומביות, ואכבד את זה גם אחרי מותה.

סבתא במחסום

הפיתול האחרון בעלילה הגיע לפני 15 שנה בערך. דינה נסעה עם נשות "מחסום ווטש" לשטחים, והעוולות שראתה שינו אותה בבת אחת. היא הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך בחייה הרגילים כאשר במרחק כל כך קטן יש גיהינום. היא הפכה לאחת הפעילות הבולטות בשטח, ומאוחר יותר הייתה ממקימות ארגון "יש דין", שמטרתו לעזור לפלשתינים לממש את זכויותיהם מול מערכת המשפט הישראלי.

כמו לאורך כל חייה, היא לא פחדה מאיש. יהודי או פלשתיני. הסתובבה בלי נשק באזורים מסוכנים, וניצלה את הידיעה שלה בערבית כדי לדאוג שאיש לא יעבוד עליה. כך יצא שבעשור האחרון נפגשנו שוב. היא כבר הייתה סבתא למלא נכדים שהעריצו אותה. בעיני היא הייתה עדין צעירה ויפה כאילו לא עבר יום.

דינה גור
בחרה לא להילחם בסרטן | צילום: תומר ושחר צלמים
נסעתי איתה כמה פעמים לגדה המערבית והתאהבתי בה מחדש, הפעם כמבוגר. זה היה תמיד כיף, כי מעבר להכל, היא הייתה מהאנשים האלה שתענוג לבלות איתם זמן. שנונה, מלומדת, חריפה, אך גם במקומות הכי לא נעימים, תמיד עם גוד וייב. בביתו של איזה ראש כפר, בחורף בלי חשמל, בקור נורא, מול תנור גז מסריח, היא תמיד ידעה מתי מותר לצחוק, ומתי צריך לעשות הפסקת אוכל ולטרוף משהו.

מה שהרשים אותי תמיד יותר מהכל, היה חוסר הפטרוניות שלה כלפי העולם. למרות שהאמינה בכל ליבה בדרך שלה, ובצורך בסיום הכיבוש, לא היה בה כעס על אלה שלא הבינו את דרכה. היא אולי שנאה אותם, וקיללה אותם פה ושם (בערבית עסיסית כמובן) אבל היא לא הייתה מסיונרית. ומעולם לא הפכה לפעילה כזאת, שכשהיא נכנסת לחדר כולם בורחים, כי ברור שתהיה עכשיו הרצאה משעממת.

באופן כמעט מטפורי, היא עוד הספיקה על ערש דווי בבית החולים בכפר סבא, רגעים לפני שהחליטה סופית לא להילחם בסרטן שתקף אותה, להיות המתורגמנית של אישה פלשתינית מעזה, שאיש לא ידע איך לדבר איתה. בקלילות האופיינית לה, דינה לקחה פיקוד על החולה ופוגגה את כל חוסר האמון שהיה לה כלפי המערכת. וכך כשסיימה את חייה, היו שם ברקע בליל של קולות בכי ומלמול בעברית וערבית.

החיים הם לפעמים סימבוליים יותר מסרטים. סיפורה של דינה הוא מהסיפורים האלה שמתכתבים עם ההיסטוריה של ישראל, כאילו היה זה רומן שרקח א. ב. יהושע. מותה כמובן מצער אותי עד מאוד, למרות שאני לא יכול להשתחרר מהתחושה שהיא חיה חיים מלאים ויפים ומעוררי קנאה בעוצמות שלהם. דינה הייתה מהאנשים האלה שיש להם יופי חיצוני וגם יופי פנימי. נדמה לי שאם תביטו בתמונות שלה, שמוצגות כאן, תוכלו להבחין בזה.

דינה גור
חיה חיים מלאים ויפים ומעוררי קנאה בעוצמות שלהם | צילום: תומר ושחר צלמים