אני תוהה מה הייתי עונה אילו השאלה הזאת הייתה נשאלת ממש עליי. החיים שלי תמורת חייהם של אלף אזרחים תמימים, שבמקרה שייכים לעם אחר. אנשים עם הורים, ילדים, חיים מלאים. אני מקווה (ודי בטוח) שהיה לי הכוח הנפשי, והאומץ, להגיד שזה לא הגיוני להרוג אלף איש בשביל שאני אחיה. הייתי מתנחם בעובדה שלחיות כשאתה יודע שאלף איש נהרגו בשבילך, זה משא כבד מדי לאדם עם מודעות.
השופטת האמריקאית מרי מקגווראן-דיוויס, שנחשבה עד לא מזמן ידידת ישראל וכתבה עכשיו את דו"ח האו"ם על מבצע צוק איתן, התראיינה השבוע ל"הארץ" ואמרה: "אם החוק (הבינלאומי) צריך להשתנות, זה כדי לחזק את ההגנה על אזרחים כך שלא ניתן יהיה לזרוק פצצה של טון על שכונה". היא הסבירה שזה מאוד פשוט: היא מבינה שזאת מלחמה, שזה משחק אחר, היא מבינה הכל; היא רק חושבת שפצצה של טון על שכונת מגורים זה משהו מאוד בעייתי. ואני מסכים איתה. אם מחברים ביחד את השאלה של גלעד והאמירה של הדו"ח יש מסקנה ברורה אחת: מעולם לא היינו כל כך אכזריים, באופן כל כך בוטה ובלתי מתנצל.
הרעיון שכדי להציל חייל אחד שלנו מותר להרוג אלף איש, הוא רעיון שמנוגד לכל תפיסת עולם מוסרית. זה רעיון מצמרר. הטעות תהיה להתחיל עכשיו לקלס את אברי גלעד ולהתווכח איתו. גלעד, כמו עירית לינור, שינה עם השנים את דעותיו. השאלה אם הוא "ראה את האור" או עשה מהלך ציני, היא בכלל לא רלוונטית. זכותו לשנות את דעתו. גם בואו נודה באמת, דעותיו החדשות הן, בחלק לא קטן מהמקרים, דעותיו של רוב העם. העובדה שהוא לא נולד בהתנחלות יצהר או תפוח, היא רק קוריוז.
טעות להאשים אותו, וטעות עוד יותר גדולה להאשים את החיילים שנלחמו בצוק איתן ולהתחיל לפשפש לעומק במעשיהם הפרטניים (פרט למקרים באמת קיצוניים), גם אם כששומעים את דבריה של יולי נובק מ"שוברים שתיקה" בראיון המתפרסם כאן זה נהיה קשה עוד יותר. בעולם שבו קשה להוכיח הטרדות מיניות של נשים, כי המערכות בצבא ובמשטרה נוטות לצערנו לגונן על הגברים, אידיוטי לנסות להביא חיילים להשתנקר על חבריהם, ולנתח מה בדיוק קרה כשנחת עליהם פגז.
יותר מזה, החיילים הם לא העניין. כי מי אלה החיילים האלה? אנחנו. האחים שלנו, החברים שלנו, אנשים שאנחנו מכירים. אני באמת מאמין שרוב החיילים של צה"ל מנסים לצאת מהסיטואציות אליהן נקלעו באופן ההגיוני והמוסרי ביותר. ואני גם יודע שבנסיבות של לחימה, לא תמיד אנשים בוחרים בבחירה המוסרית הנעלה, ולעיתים הם מעדיפים להציל את עצמם ואת חבריהם. לעיתים הם מאבדים עשתונות ועושים דברים שלא היו עושים בנסיבות רגילות. מלחמה זה חרא גדול.
ולכן, עד כמה שזה ישמע נאיבי, כל הדיונים האלה מחזירים אותי תמיד לעניין הבסיסי, והוא חוסר הרצון של חלק גדול מהישראלים להגיע לשלום ולפתרון. חלק מתרצים בזה שאין עם מי לדבר; חלק בזה שהערבים הם חיות; וחלק, זה החלק הגרוע בעיניי, מערבבים עניני דת וקדושת אדמה עם שקרים על ביטחון, במקום שבו מה שדרוש זה היגיון קר.
שום דבר לא עומד במקום. עכשיו אנחנו מדברים עם החמאס, כי המתנגדים שלו גרועים ממנו בהרבה. לפני זה התחלנו לדבר עם אש"ף, כי החמאס נראה מאיים. אנחנו עוזרים לאסד כי מתחריו מטורפים ורשעים ממנו. בקרוב גם נסראללה יראה לנו איש הגיוני ששווה לנסות להגיע איתו להבנה, לעומת אלה שינסו להפיל אותו. ובעיקר אנחנו רצים סביב הזנב של עצמנו.
כן, צריך להיות חזקים, נחושים, לא לבוא מעמדת חולשה, לא להראות לוזרים. הכל נכון. אבל בתכלס, עד שלא נעשה מאמץ אמיתי להגיע לשלום, נמשיך להידרדר לעולם שכולו שאלות של אברי גלעד. בואו נמשיך להדחיק ולבלות במימדיון בזמן שאף אחד לא מנסה למצוא שום פתרון, ובזמן שמי שלא רוצה פתרון עושה הכל כדי שאי אפשר יהיה להגיע לשתי מדינות, זו לצד זו. אברי גלעד דגם 2022 כבר ישאל את מנכ"לית "שוברים את הכלים" האם היא מעדיפה חיים של חייל ישראלי מול חיים של 10,000 אלפים ילדים בעזה, ויתפוצץ עליה כשהיא תגיד שאולי חייל אחד לא יכול להיות חשוב יותר מ- 10,000 איש. זה רק ילך ויחמיר. ואני אפילו לא בנאדם פסימי.
וזה מה שהיה למנכ"לית שוברים שתיקה, יולי נובק, להגיד על האירוע