באוקטובר האחרון שודר במסגרת התכנית "סליחה על השאלה בערבית" ב"כאן 11" פרק על להט"בים. בפרק השתתפו ארבע הומואים ושתי לסביות שענו בשפת אמם על שאלות בסיסיות כמו "מתי גילית שאת לסבית?", "כמה שנים היית בארון?" ו"מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלך?". ששת המשתתפים התרגשו מאוד, כולם סיימו את הצילומים עם דמעות בעיניים. גם מי שצפה בזה בבית לא יכול היה שלא להתרגש.

450 אלף איש כבר צפו בפרק המדובר ביוטיוב. בעתיד אולי יראו בו אבן דרך בתולדות המהפכה הלהט"בית בחברה הערבית בישראל, מפני שבין היתר הוא הציג דור חדש של להט"בים פלסטינים שמרגישים בנוח ומקובלים הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית, אך גם בשלים להיאבק על מעמדם האמיתי ועל הכרה מלאה בהם מול שתי החברות. עבודה לא קלה בכלל. בין השאר היו שם סמירה סרייה, שהשתתפה לאחרונה בתפקיד אורח מצחיק במיוחד ב"זאת וזאתי";  זיזו אבו אלהוא, מפיק בכיר ברשת הטלוויזיה I-24; ורקדן יפה תואר ומוכשר בשם איימן סייפה, שבפיתול עלילה מצמרר הפך לפני חודש לסמל במאבק על פתיחות כלפי להט"ב בחברה הערבית.

בתחילת החודש, בסצנה שמזכירה מאוד את מותו של אמיר פרישר גוטמן, סייפה טבע בים כשניסה להציל חברה. המשטרה לא מיהרה לחפש אותו ואף רשמה דוחו"ת למי שניסו, במה שנתפס כהתנכלות לערבים. בסופו של דבר נמצאה הגופה רק לאחר ארבעה ימים. דרמה גדולה עוד יותר הייתה בהלוויה של סייפה בכפר יאסיף, שבה התערבבו לראשונה באופן גלוי - בוודאי בהלוויה בפרופיל גבוה - קהל מוסלמי אדוק וקהל ערבי להט"בי, מה שיצר מפגש טעון אבל גם שיח. והשבוע כל זה עלה מדרגה כשבאחד הנאומים המרכזיים בעצרת הגאווה בתל אביב עלה לבמה משתתף נוסף באותה תכנית, חאדר אבו סייף.

איך עושה דגל

אפשר להאשים את ראש הממשלה המשסה, אפשר להאשים את הקורונה או את הרשתות החברתיות - מה שבטוח הוא שהאלימות הגיע גם לחברה הלהט"בית. הדיונים שהתקיימו בחודשים האחרונים ברשתות נהיו כל כך חריפים שלעיתים נדמה לך שזה ייגמר במכות - והנה, בהזדמנות הראשונה זה אכן תורגם גם לאלימות פיזית. בעצרת הגאה שהתקיימה ביום ראשון בכיכר רבין בתל אביב הניפה קבוצת מפגינים את דגל פלסטין, מה שהוביל למכות על רקע פוליטי ונגמר באשפוז של פעילת שמאל בבית חולים.

אווירה עצרת גאווה
חבל על המכות. עצרת הגאווה בתל אביב, השבוע | צילום: עמרי סילבר

אני לא רוצה באמת להיכנס לדיון על הנפת דגל פלסטין באירוע כזה; ברור שזכותו של כל אדם להניף דגל, אבל האם מישהו בקהל הבין שהכוונה היא להזדהות עם להט"בים פלסטינים שסובלים מדיכוי כפול וחיים בפחד איום, או שזה נתפס כפרובוקציה מיותרת? האם אקט כזה מעורר בתוך גוש המרכז בקהילה אמפתיה כלפי פלסטינים גאים, או שזה סוג של מירוק מצפון שלא מקדם שום דבר, ולהפך? בכל מקרה, בזמן שבקהל התפתחה אלימות, בתזמון שנשמע כמעט מומצא, עלה לבמה חאדר אבו סייף ונשא נאום פורץ דרך.

העצרת כולה הייתה השנה תחת הכותרת "המהפכה לא הושלמה", וכל הנואמים הדגישו את מה שדרוש תיקון. כך למשל סתיו סטרשקו פנתה אל הגברים ההומואים ודרשה שלא ישאירו מאחור את הטרנסיות, במיוחד כשדנים בכנסת בחוק להפללת הלקוח שיחליש עוד יותר את הטרנסיות שעדיין שבויות בתעשיית המין. גם אבו סייף לא חסך ביקורת מאיש. הוא תקף את החברה היהודית שאינה מפסיקה לפחד מהערבים, וגם את ההומואים היהודים שמתנהלים בצביעות מול חבריהם הערבים. כמו שהוא אמר, "הומו ערבי זה טוב לסטוצים, אבל לא בשביל להכיר את ההורים".  

אבו סייף לא עצר שם. הוא תקף גם את החברה המוסלמית והדרוזית, ובאומץ רב פנה אל חברי הכנסת הערבים איימן עודה ועאידה תומא סלימאן בשמותיהם ודרש שיתחילו לדבר בקול רם ובאופן אמיתי על זכויות הקהילה במגזר ועל האלימות שמופנית כלפי להט"בים על רקע כבוד המשפחה. עכשיו, נאומים מלאי ביקורת היו ויהיו. בסדר, הוא צודק, אז אנשים מורידים קצת את הראש, עושים פרצוף אמפתי ומחכים שתעלה איזו זמרת שהם אוהבים. אלא שאבו סייף עשה מעשה יותר מתוחכם: בשלב מסוים הוא פנה מלב אל לב אל ההומו הערבי הצעיר שאולי מתחבא בקהל, או נמצא בכלל בבית וצופה בחדרו בשידור החי ברשת.

אתם לא לבד

חאדר אבו סייף גדל ביפו, כחלק ממשפחה מאוד מבוססת, ויצא מהארון בגיל מוקדם. הוא השתלב בקלות בחברה הלהט"בית התל אביבית, אבל בלי לוותר על שום סממן של הערביות שלו. הוא ושניים מחבריו תועדו לפני ארבע שנים בסרט הדוקומנטרי "אוריינטד" שהגיע עד נטפליקס; כיום הוא עובד במחלקת הדוברות של עיריית תל אביב.

איימן ספיה
טרגדיה אנושית, הלוויה היסטורית. איימן ספיה | צילום: נטשה שחנס

דווקא כמי ששייך למיינסטרים הישראלי, אבו סייף הושיט יד אל הלהט"ב הערבי בארון. הוא פנה אליו וביקש ממנו שלא יתייאש, שיביט בו ויראה שאפשר גם להיות הומו ערבי גאה בישראל. "אנא בחיבאק, אתה לא לבד. אתה ראוי לאהבה, לחתונה, ואללה ירחם - אתה יכול להיות אבא מדהים או אמא מדהימה אם תרצה". לא רק שזה הפך את הנאום למרגש יותר, זה גם הדגיש את אחד האלמנטים הכי חשובים במאבק הגאה: הנראות. חאדר אבו סייף (ובתקווה גם חבריו לפרק ב"סליחה על השאלה בערבית") יהפוך לפרצוף מוכר בכל בית ערבי ויהודי ויעזור בתהליך הארוך והקשה שהחברה הערבית צריכה לעבור.

במקרה או שלא, השבוע הודיעה האגודה לזכויות הלהט"ב שהיא פותחת קו סיוע וקשב ללהט"בק ערביות וערבים - וכי לראשונה, התמיכה הכלכלית לכך תבוא מחברה ערבית, יצרני טחינת "אל ארז". באחד הנאומים בעצרת היה מי שזלזל באופן שבו חברות מסחריות מציינות את הגאווה עם מוצרים ועליהם דגל כדי לצאת לידי חובה, אבל מי שעובד בארגוני הקהילה יודע כמה הדבר הזה אינו מובן מאליו. עד לפני פחות מעשור, וודקה "אבסולוט" וקונדומי "דורקס" היו החברות המסחריות היחידות שהסכימו לתמוך בגלוי באירועי הגאווה או להזדהות עם הקהילה. זה קרה לאט לאט ובצעדים קטנים, והתפוצץ סביב מאבק הפונדקאות לפני שנתיים. עכשיו זה מיתרגם לכך שחברות קטנות וגדולות פונות לארגוני הקהילה, גם מאחורי הקלעים, ומבקשות לתרום. הצטרפות של חברה מהמגזר הערבי לרשימת החברות האלה היא ציון דרך.

העצרת בכיכר רבין הסתיימה השנה בתגובות מעורבות. הייתה הרבה ביקורת על שיר הגאווה (כאילו שלא רוב שירי הגאווה בשנים האחרונות היו גרועים), ויכוחים סביב הנאומים, מה לא. מצערת ואף מבהילה העובדה שהנפת דגל הסתיימה שם באלימות פיזית, אבל אם בכל זאת רוצים לשמור על אופטימיות בשבוע שבו שוב התברר שאין לנו מה לסמוך על הכנסת, בואו נמחא כפיים לחאדר אבו סייף שהפך באופן רשמי לפנים של המאבק הערבי הגאה בישראל. ביחד עם סמירה, זיזו ותאלין אבו חנא שכבר נאמה באותה כיכר, הם באמת יכולים להוביל כאן מהפכה.