בגיל 28 הצלחתי לראשונה בחיי, לשכור דירה לבד, בלי שותפים. זה היה באייטיז, לפני שהיו כאן דירות מחולקות. חברה פינתה דירת שני חדרים זולה יחסית ברחוב צבי ברוק, ואני עברתי סוף סוף למה שנראה בעיני אז כפסגת החלומות. חודש אחר כך הגיעה לבקר אותי חברה. היא נכנסה למטבח וחזרה משם עם מבט של סרט אימה. "אתה לא יכול לחיות ככה. אתה תקבל דיזנטריה". אחר כך היא עשתה לי מסדר ניקיון שבסופו היא קבעה: "אתה חייב מנקה".

מסתבר שכשחייתי עם שותפים, עוד היה מי שמכריח אותי לנקות את הבית פעם בשבועיים, אבל מרגע שעברתי לחיות לבד, פשוט לא הצלחתי להגיע לזה. אז לקחתי עזרה. באייטיז זה היה הכי קל למצוא - תוך דקה סיפרו לי על קיבוצניקית מהממת, על קיבוצניק שמנקה עם החברה שלו ועל קיבוצניקית שלומדת אמנות. אם לא הבנתים, מילת הקוד בתל אביב הייתה אז "קיבוצניק/ית".

וככה באו והלכו לא מעט מנקים ומנקות. בהתחלה, כשלא הייתי מאומן, נפלתי על כאלה שניקו בתים לשלושה חדשים, עד הנסיעה הגדולה למזרח. כאלה שעד שאתה מתרגל אליהם, הם כבר נעלמים. אחר כך למדתי לבדוק שהם באמת רציניים, ואפילו למדתי להבין מי באמת מנקה, ומי בסך הכל מעביר את הלכלוך מצד לצד.

ואז הגיעו העובדים הזרים

בין אלה שניקו אצלי (ואחר כך אצלנו, איתן הצטרף די מהר, והיה ברור שממנו לא תצמח ישועה בתחום ניקוי הבית) היו אחת שהפכה למעצבת ואחד שהפך לקולנוען. אני דווקא אהבתי את הרעיון שהאדם שמנקה לך את הבית הוא מישהו כמוך, שפשוט נמצא בשלב הקליטה בתל אביב ועוד אין לו קריירה אמיתית. אלא שאז קרה משהו שאי אפשר היה לצפות לו - גם ניקוי הבית הפך לעניין פוליטי.

חברה לסבית הסבירה לי שאני חייב מנקה זכר. כי להעסיק אישה, מקבע את הפער בין המינים. מישהו בעבודה התרעם עלי שאני מעסיק סטודנטים ולא מוצא אישה מזרחית, בת 50, שמתקשה למצוא עבודה, וצריכה את העבודה הזאת בשביל הקיום ולא בשביל נסיעה לחוץ לארץ. וכשהתחיל במערכת העיתון דיון ארוך, מרובה משתתפים, נכנסה בסוף אקטיביסטית אחת וצרחה "אתם מגעילים אותי". וששאלתי בעדינות למה, היא פתחה עלי: "אתה נרקסיסט. עכשיו כל הדיון על ניקוי הבית שלך הוא לא על האנשים שעובדים, אלא עליך? על האדון הלבן שיש לו רגשות אשמה, ודילמות מוסריות? אתה פשוט פתטי, תתביש לך".

אשה מנקה חלון (צילום: Thinkstock)
"להעסיק אישה כעוזרת בית מקבע את הפער בין המינים" | צילום: Thinkstock
הדיון עצמו נפתר כשתל אביב התמלאה פתאום בעובדים זרים. חבר הציע לי תאילנדית בשם ניט. היא באה לפגישה והסבירה שהיא נוסעת עוד שנה בחזרה לתאילנד. אחר כך היא קיפלה את כל הבגדים בבית, באופן מקסים כמו שאף פעם לא ראיתי. אבל רק בארון התחתון. כששאלתי אותה למה היא לא מקפלת בארון העליון היא ענתה לי בצחקוק תאילנדי "ניט לייזי". אחרי שבוע היא החליטה לחזור הביתה לפני הזמן כי נולדה לה נכדה. ונעלמה.

בהמשך באו הפולנים. ונדה ומריוש, זוג צעיר מעיירה קטנה בפולין, שהגיעו הנה לעשות קצת כסף. בהתחלה מריוש פחד להשאיר את ונדה לבד, במיוחד אם היינו בבית. לקח לו די הרבה זמן להבין שאנחנו הומואים ולא סתם שותפים לדירה שגרים באותה מיטה, ואז הוא נרגע. משניהם למדתי לראשונה בחיי איך לתקשר עם אנשים שאינם דוברים אף שפה שאתה מכיר.

ארבע שנים הם עבדו אצלנו, כשהשיחות הן במילים בודדות, בלי תחביר. מריוש מצא את המעט דיסקים של רוק כבד שהיו בבית ואותם הוא נהנה לנגן בזמן שהם ניקו. מידי פעם הוא היה מגיע עם צורב, וצורב לעצמו את הדיסקים שלי. למרות שניסיתי, מעולם לא הצלחתי להבין איפה הם גרים, או מה הם עושים בשעות הפנאי בארץ. רק שהם מאוד אוהבים את ישראל, וכיף להם כאן.

_OBJאת הידידות המופלאה הזאת סיימה בשבילנו משטרת ההגירה. יום אחד הם תפסו את מריוש ברחוב, והעלו אותו על מטוס. ונדה נשארה עוד חודש, שבו היא נצמדה לקירות בדרך הלוך וחזור, ואז קנתה כרטיס ונסעה בעצמה.

לא עברתי את האודישנים

בשלב ההוא מישהו אמר לי שיש עכשיו סוכנויות לעזרה במציאת מנקה. החלטתי לנסות סוכנות. צלצלתי, נתנו לי כמה שמות. לצערי לא עברתי אף אחד מהאודישנים שנערכו לי בטלפון. אחת לא הסכימה לבוא פחות מפעמיים בשבוע, שש שעות כל פעם. ניסיתי להסביר לה שגם עם היא רוצה ללקק את הבית עם הלשון באופן פיזי היא לא תצליח למלא 12 שעות בשבוע. אחרת טענה שהיא שונאת להגיע ללב תל אביב. ושלישית הסבירה שהיא יכולה רק ביום חמישי מחמש אחר הצהרים כי שאר השבוע מלא לה.

מאז צללנו לעולם של הודים, קולומביאנים ופיליפינים. ואני מודה שזה מאוד מאוד מתסכל. אני לא מעסיק אנשים בלי אישורי שהיה, למרות שמעולם לא באמת ראיתי את האישורים. ואני מנסה להיות הכי ידידותי ולא מגעיל, כדי לא להיות איש לבן ודוחה שמנצל עובדים חלשים מהעולם השלישי. אני משלם בזמן, נותן מתנה בחגים. אני ממש משתדל. אבל זה עדין נותן לי תחושה לא נעימה של אדון. תמיד הם נראים לי בחרדה ממשהו, ממישהו.

מה שעוד יותר מתסכל זה, שכל פעם שמתחיל דיון בנושא אני מבין, שגם הזירה הזאת הפכה כל כך טעונה שצריך להיזהר מלהגיד משהו בקול רם. ניסיתי את השיחה עם חברתי המיליטנטית א' והיא מיד העמידה אותי במקום. "אתה לא תצא מזה טוב. בכל מקרה. עובדים זרים הם החוליה החלשה בשרשרת המזון וחשוב לתת להם עבודה בסביבה שלא מנצלת אותם. אם תמצא אישה מזרחית או ערביה, שזאת הדרך שלה להתפרנס, זה גם טוב".

שאלתי בתמימות אם זה לא אפשרי לחזור לימים שאיזה בחור או בחורה צעירים, סטודנטים כאלה שרק הגיעו לתל אביב, עושים את זה בתקופת הלימודים. שאפשר יהיה גם שהאדם שמנקה את הבית הוא מישהו שאפשר לפטפט איתו, להרגיש איתו נח?

ושוב נפתחו שערי שמים. "ברור, בא לך להרגיש נח. למה לך לתקשר עם אישה מזרחית מבוגרת, שאולי אתה צריך גם להתחשב בה? ושוב הגבר הלבן והפריבילגי מתלבט. קשה לו. הלב נשבר". ניסיתי בכל כוחי להתגונן: "אבל בכלל לא התכוונתי לפגוע באף אדם. סתם, מה, כבר אי אפשר לדבר על העדפות בתחום נקיון הבית, בלי להיחשב לפשיסט?". א' חשבה וחשבה וחשבה ופסקה "לא".

אז הפסקתי את הדיון, אבל בכל זאת מתחשק לי לשאול. למה עבודת ניקוי בתים, שהייתה פעם עבודה של סטודנטים/יות כבר לא מוצאת חן בעיני הצעירים הישראלים? ומה עדיף? עובד זר? ישראלי שאינו יכול למצוא עבודה אחרת? ואיך מוצאים אדם נחמד שינקה לך את הבית? ואולי הפשע האמיתי הוא שאיני מנקה את הבית לבד? אף פעם לא מאוחר להתחיל.

לכל כתבות המגזין