את היחסים שלי עם מעריב התחלתי מתישהו בבית הספר היסודי. ההורים שלי לא אהבו אז את ידיעות אחרונות, והסבירו לי שמעריב הוא עיתון יותר רציני ולכן אנחנו צריכים לקרוא אותו. וקראתי. במיוחד את המוסף לצעירים "קריאת ביניים" שהתפרסם מידי יום שני, ובו כתבות על צעירים גזעיים מכל רחבי הארץ. העולם היה אז שחור לבן, בלי צבעים בכלל. אפילו מהדורת סוף השבוע הייתה נטולות תמונות, כך שלדפדף היה עדיף ב"להיטון". אבל קראתי מעריב. כך לפחות אמרתי כששאלו אותי.
במקרה או שלא, הראיון הראשון שעשיתי בחיים היה למעריב. היינו בני 22, צעירים אחרי צבא. החברים שלי מירושלים הוציאו עיתון סטודנטים בשם "טיק בשכל" (שזה היה מה זה שם ממזרי) ואני פרסמתי שם ראיון שנראה לנו קיצוני עם להקת תיסלם. בתמורה החליטה תלמה אדמון מהמוסף "קריאת ביניים" שאנחנו צעירים ששווים ראיון.
ב"קריאת בינים" הסברתי שאני מתכוון לעבוד בתקשורת, לא ברור במה. ושאני אשתדל להיות מצליח מאוד כי למה להיות בינוני? גם הודעתי שהצעד הראשון הוא שאני מתכוון להצטרף לקורס קריינים ברשת גימל, בקרוב אהיה שדרן בתחנה. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שבשנים ההן אי אפשר היה להצטרף לרדיו בלי תואר ראשון כלשהוא. שדרן ברשת גימל לא צמח ממני.
אבל כן נהייתי עיתונאי בהעיר. ואחרי שלוש שנים קבלתי טור אישי ראשון בשם "יהיה טוב" שבו כתבתי המלצות והשמצות אכזריות ברוח האייטיז. הטרף הכי קל שלי בעידן ההוא היה מעריב. הסיסמא של העיתון שכבר הזדקן והפסיד נורא לידיעות אחרונות של דב יודקובסקי ואדם ברוך שכולנו הערצנו הייתה "מעריב עכשיו, כי מדברים על זה אחר כך". אני שיניתי אותה ל"מעריב עכשיו כי צוחקים מזה אחר כך".
כמעט כל שבוע לעגתי לאיזה ניסוח חלמאי שהתפרסם בעיתון. בדרך כלל זה היה קשור לתיאור החיים בתל אביב. במעריב הבינו שמשהו קורה, והעיר ממציאה את עצמה מחדש, אבל לא כל כך היה שם מי שיתרגם את זה לכתבות. מעריב היה אז העיתון הכי לא קולי. באחד מקטעי השיא, הגיע לארץ בוי ג'ורג', שבתשובה לשאלה מה תעשה כשתפרוש ענה "I will open a T shirt shop in the village". במעריב תרגמו את זה "אני אפתח חנות לחולצות טי במורד הכפר" ופספסו את העובדה שהוא התכוון בעצם לווילג' בניו יורק. זאת כמובן טעות שטותית וחסרת חשיבות, אבל בימים ההם, זאת הייתה עילה שלמה להתעללות.
מעלימים עין מהבעלים
כמובן שבמעריב שנאו אותי. עשרים שנה מאוחר, כשנסגר העיתון חדשות, ואני כמו חלק מפליטיו האחרים דפקתי על שערי מעריב, ידעתי שהעורך יעקב ארז, עוד נוטר לי. האיש שהביא אותי למעריב, היה סגן העורך אמנון רבי, והוא היה צריך לרכך אותו. זה לא היה קל.
הסגירה של חדשות הייתה שונה לגמרי ממה שקורה עכשיו. חדשות נסגר בלילה אחד. במפתיע. זה היה שוק. אבל לא הייתה תחושה שכל מי שנפלט מהעיתון יתקשה למצוא עבודה. להפך. מעריב היה אז בתנופת נמרודי, וקלט רבים וטובים. השאר התפזרו בעיתונים האחרים. הגרוב הכללי היה שחדשות נכשל, איש לא דיבר על משבר בשוק התקשורת.
עשר שנים עבדתי במעריב. אלה היו שנים נהדרות אך לא קלות. עברנו עם עופר נמרודי את פרשת האזנות הסתר, הכלא ובכלל את המעבר מעיתונות ערכית, לוחמת, עם ברק בעיניים, לעיתונות שחיה מרבעון לרבעון, ומפחדת מה יקרה כשיבואו ההערכות הכלכליות. ועדיין הייתה שם גאווה ותחרות. אפילו שידיעות היה גדול וחזק בהרבה עדין התחושה הייתה שזה מאבק כמעט שווה כוחות. ככה זה עיתונאים. בסופו של דבר חשוב להם שתהיה כתבה טובה, שיהיה מוסף טוב. בענייני המאבקים של בעל הבית, הם יכולים להעלים קצת עין. הרי ממילא זה לא בשליטתם.
לאט לאט התחילה לחלחל התחושה שהעיתונות גוועת. זה עוד לא היה בסדרי הגודל של הזמן הזה, אבל היה ברור שהמחשבות התמימות שלי מגיל 24, של לעבוד עד גיל פנסיה בעתונות, הן מגוחכות. היה ברור שאין יותר סבלנות למבוגרים. כלומר לבני 40 פלוס. שמי שסיים תפקיד עריכה ולא נמצא לו תפקיד אחר יעוף ומיד. הסטנדרטים הישנים של שנים עברו, שעורכים בכירים הפכו למין בכירי מערכת שכותבים פובליציסטיקה ועושים פרויקטים, עוזרים להכשיר צעירים וכו', פסה מין העולם. העולם, לפחות בעיתון, שייך לבני 26.
קצר ואכזרי
ואז בא דנקנר, שעליו חבל להרחיב שוב את הדיבור. מעבר לזה שהוא העיף אותי ואת כל בני דורי, עם סיום הקדנציה שלו, היה ברור שאין יותר מה לעשות. הניסיונות של רותי יובל ודורון גלעזר היו מעט מידי ומאוחר מידי. אבל להאשים את דנקנר בהכל זה הרי טיפשי ומשעמם. הכל היה מדרדר גם בלעדיו. גם מכיוון שעופר נמרודי היה בסך הכל איש עסקים שרצה עיתון. וכשהתברר שזה מסובך מידי, והשוק הזה לא עושה כיף, הוא עזב את התחום ועבר לקידוחי גז, שם הוא נהנה הרבה יותר. וכנראה גם מרוויח יותר. וכמובן הכי אשם זה האינטרנט הזה. ששינה את כללי המשחק.
הסיבוב של נוחי דנקנר היה בסופו של דבר קצר ואכזרי עוד יותר. כבר בהתחלה היה ברור שדנקנר מעוניין בעיתון כדי להילחם בדה מרקר. בתחילת הדרך הוא השקיע הון במגזין בשם "ז'ורנל" שאמור היה להתחרות בגלריה. אבל בעידן החדש של אנשי עסקים מסוגו, זה אפילו לא החזיק מעמד חצי שנה, עד שהפכו הכל. וזהו. עכשיו ההיסטוריה תמה. מעריב מקרטע, בדרך לאבדון. אולי הוא ישרוד ברשת. העיתונאים מפגינים. הציבור הרחב לא סובל עיתונאים, שנראים לו שמאלנים שסתם מציקים לביבי. העם רוצה אולי צדק חברתי אבל ממש לא אכפת לו מהעיתונות ועתידה.
בשבועות האחרונים אני נזכר ככה בימי מעריב שלי, ומצטער שהעיתון הזה ימות עכשיו. אני אומר לעצמי כל הזמן שחייבים ללכת להפגין עם העיתונאים ולהזדהות איתם, אבל מתקשה להרים את עצמי מהכסא ברגע האמת. יש לי יותר מידי זיכרונות מעורבים ממעריב. קשה לי סתם ככה ללכת להפגין מול הבית של נמרודי או דנקנר. אני ממשיך להזדהות מהבית.
הבעיה היא שהעיתונאים של מעריב כבר לא ימצאו עבודה בעיתונים אחרים. רובם יעזבו את המקצוע, שלא ברור מה עתידו. העיתונות הולכת ונחלשת מידי שעה. העיתונאים עצמם ירדו בהיררכיה החברתית. מאנשים שכולם מעריכים ויראים ממוצא פיהם, הם הפכו לקבוצה חלשה, שכל יחצ"ן עם הטבה חושב שהוא יכול להכתיב להם תוכן. לא ברור איך זה ייגמר. אבל זה סוף מאוד עצוב. מותו של מעריב הוא מסוג הרגעים האלה שבהם אתה מבין שהעולם משתנה למול עיניך ואין מה לעשות. הדלת נסגרת. כדאי רק לקוות שאיפהשהו במקום אחר יפתח חלון.