אוחובסקי (צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 539 25.1)
צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 539 25.1

את ינואר 1991 קיבלתי בכיסא העורך של "העיר", המקומון של תל אביב. הייתי אז בן 32, חצי שנה בתפקיד שאליו הוקפצתי מעמדת עריכה די זוטרה. וכדי שיהיה ממש קשה, רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" הציבה מולי בעיתון "תל אביב" את אמנון רבי, כיום הבעלים של חברת ההפקה "קסטינה" ("הטבח", "המתחזים", "סוכן תרבות"), עם הרבה רעב להצליח, כישרון וגם תקציב אימתני. אצלנו, כמו שהיה מקובל אז ברשת שוקן, העדיפו להתרכז באידיאלים, ערכים, צדק ולהתקמצן.  

כמו כל מדחיקן מצוי היה לי ברור שלא תהיה מלחמה, לא יפלו טילים בתל אביב, הכל שטויות. האמת היא שגם מומחי התקופה היו מאוחדים בדעתם שזה סתם איומי סרק, אלא שדעות לחוד והכנת גיליון של עיתון לחוד. 1991 זה לפני האינטרנט, כשהמחשב היה ממש תינוק מסורבל ומוגבל. את הגיליון היינו מכינים על מין בריסטולים, שאותם היו אחר כך הופכים ללוחות שעוברים לבית הדפוס. זה אומר שסגרת גיליון ברביעי בערב, אבל הוא יודפס רק בחמישי בצהריים ויגיע לקוראים בשישי בבוקר. והייתה לנו בעיה טכנית: האולימטום  שהציבה ארה"ב לנשיא עיראק סדאם חוסיין, צא מכווית או שיתחיל בלגן, עמד להסתיים ברביעי בחצות. לך תנחש איזה עיתון ירצו לקרוא בשישי בבוקר. מה אם תיפול כאן פצצת גז שתהרוג 1,000 איש? מה אם לא יקרה כלום? בעיה.

שעות חשבנו מה לשים בשער, ובסוף הוחלט בהחלטה חמקנית על צילום של חלון ביתי מודבק בסלוטייפ כדי שהזכוכית לא תתרסק במקרה של הדף. כך נראו באותו יום כל החלונות בישראל, רק שהתמונה שלנו הייתה מופשטת מדי. אם תוסיפו לזה מכונות הדפסה מיושנות, תקבלו את אחד השערים המכוערים בתולדות העיתונות הישראלית. היה בו היגיון, אבל זה הכל.

בתוך הגיליון, באווירת הימים שלפני, היה דיווח מקיף על מצב העיר. המדור "עירוניקו" הורחב לשני עמודים ודיווח שהדוגמנית האהובה ואלרי אלפימוב הספיקה לעשות קידום מכירות ב"פיצה האט" לפני שלקחה את בעלה והילד לנוח בבאר שבע. מלך חיי הלילה אורי שטרק ירד לאילת. ניקול הלפרין ובעלה רוני מאנה ברחו לניו יורק. האירועים הלוהטים של התקופה לא בוטלו, אבל בכולם נרשמה תנועה מאוד דלילה של אורחים. לאה רבין, שתמיד הייתה נותנת כניסה מאוחרת, הגיעה לפתיחת תערוכה חדשה של אורי ליפשיץ בשעה הנקובה בהזמנה ומיהרה לחזור הביתה.

במדור הובאו גם ציטוטים מההכנות של סלבריטאי התקופה. מאיר ויזלטיר: "לקחתי ערכת אב"כ רק כדי שלא ינדנדו לי. שמתי אותה בבוידעם". אמנון אברמוביץ': "אני מפחד תמיד, ועכשיו לא פחות. אני שומר על רמת פחד אחידה". טובל'ה חסין: "אולי זה הריאיון האחרון שלי!". דוד אבידן: "אני חולה אסתמה, אבל אין מסכות מיוחדות לצערי". מרגלית צנעני: "ההרגשה מזופתת, מה ההרגשה?". ירון לונדון: "אני כותב ב'ידיעות', אתה לא יודע? שם אתבטא!".

אוחובסקי (צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 539 25.1)
הצילום היה ההשראה. "העיר", ינואר 1991 | צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 539 25.1

היה גם דיווח של כתבת הפלילים המנוחה נעמי אדווה, שהביאה ראיונות עם עובדות המין (אז עוד קראו להן לצערי בעיתון "זונות נרקומניות") המתארגנות ברחוב אידלסון פינת בן יהודה על אספקת סמים לימים הקשים. רחל, אני מניח שזה שם בדוי, התלוננה על סוחר הסמים שלה: "הוא עומד כאן חמישה מטר ממני ומחכה שיהיה לי כסף לקנות. הוא לא רוצה להישאר בתל אביב. הערבים החראים האלה לא רוצים להישאר". כמאל (כנראה גם לא שם אמיתי, אם בכלל הייתה דמות כזאת במציאות, אצל אדווה היו לאמת פנים רבות): "אני לא מפחד. אני אסע לכפר למשפחה שלי, רק שיראו אותי, ואז אחזור. אנשים צריכים אותי פה!". את האידיליה השלימה אישה בשם ריטה: "אני אקח את המסכה לעבודה, וגם הקליינטים בטח יבואו עם מסכה, כך שזה לא יפריע לאף אחד".

החיים והמוות ביד הארון

את הסגירה של גיליון האולטימטום משכנו עד אחת בלילה, אולי בכל זאת יקרה משהו. על "השער האחורי", עמוד פרוע במיוחד, הייתה כותרת שהיא ציטוט של דמות פיקטיבית בשם שלום טוקשה: "יש אנשים עם לב של אבן, ויש אנשים עם זין של סוס. למשל אני". ללא ספק, תשובה ציונית הולמת לסדאם חוסיין.

חזרתי מבסוט ומסופק לדירה השכורה ברחוב רוטשילד. איתן כבר ישן, ואני נשכבתי מול הטלוויזיה שבה ראו דרך CNN את הפיצוצים בבגדד ושוחחתי בטלפון עם חברתי הטובה תמר גלבץ. שנינו היינו משוכנעים לגמרי שהקשקוש הזה ייגמר בלי כלום והתבדחנו על האולפן המנומנם עם אורלי יניב ונחמן שי, שהתחיל להיות משודר בערוץ 2 הניסיוני.

אוחובסקי (צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 538 18.1.91)
הגיוני אך מכוער. שער גיליון האולטימטום | צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 538 18.1.91

פתאום נשמעה סדרה של בומים. הם היו חזקים, אם כי לא קרובים ממש, אבל היה ברור שנפלו טילים. ונבהלנו. לא באמת ידעתי מה לעשות. נכנסתי לחדר השינה. איתן התעורר מבוהל ומנומנם ושאל "מה נעשה?". שנינו עטינו את המסכות ונעמדנו זה מול זה. הבנו שזה לא יספיק. מאחר שגרנו בקומה אחרונה, הרגשתי שהכי חשוב זה לשמור על הראש למקרה שהתקרה תיפול. לקחתי לכל אחד מאיתנו כרית, והוריתי לאיתן "שים אותה על הראש ובוא נכנס לארון". כלומר לארון הקיר הענק, שאפשר היה להיכנס לתוכו בעמידה. מה שחשבתי באותו רגע זה שתקרת הארון והמדפים העליונים יגנו על הראש שלנו אם מתישהו יפלו גושי אבן מהתקרה.

איתן ציית, וככה מצאנו את עצמנו שנינו בארון. שותקים, כי המסכות הכבדות לא ממש אפשרו לדבר. אחרי רגע ארוך איתן התיישב ואמר משהו על זה ש"עדיף למות בישיבה". בחוץ היה שקט מוחלט. אחרי שלוש דקות פשוט פרצנו בצחוק גדול והעפנו את המסכות. רצנו למרפסת, מרחוק היו קולות עמומים של סירנות, אבל לא שום דבר אמיתי. בטלוויזיה בלבלו את המוח. רק ב-CNN אמרו משהו עמום על הטילים. האולפן המשותף של גל"צ ורשות השידור לא ממש התאפס על עצמו. בחמש התחיל לעלות האור ואנחנו חזרנו לישון. מה שיהיה יהיה. כך התחילה בעצם מלחמת המפרץ.

פני הדור כאחורי הכלב

בצהרי שישי נסענו עם רוב תושבי תל אביב לישון בירושלים. "כמו נמלים בשיירה" קראה לזה גלבץ, כמעט שלוש שעות עד הבית של אמא של איתן בגבעה הצרפתית. בראשון בבוקר חזרתי למערכת לעבוד כרגיל, כמובן בידיעה שאמשיך לישון בירושלים. הטילים, כך התברר, באים בעיקר בלילה. זה סידור מעולה.

אוחובסקי (צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 538 18.1.91)
כבר אז הלכו לעבודה במסכות. "העיר" עושה את תל אביב | צילום: מתוך עיתון 'העיר' גיליון 538 18.1.91

בתוך המערכת היו שני מחנות. איל חלפון ועוד כמה בנים סיפרו סיפורי גבורה: הם נשארו בעיר, רצו על הגגות בלילה וניסו לצלם את הטילים. הרוב, ובהם אני, הסברנו שמטורף מי שנשאר לישון איפה שנופלים טילים.

המדורים "עירוניקו" ו"עולמיקו" אוחדו ברוח התקופה ודיווחו על מה שמתרחש בתל אביב. הם נפתחו בתחזית של מרים בנימיני: "לא תפרוץ מלחמה בקרוב". רוני מאנה הגיב מניו יורק: "מה קרה לכם? יצאנו לחופשת עסקים בניו יורק, חוזרים כבר השבוע". ג'ודי ניר מוזס הודיעה מהילטון ירושלים: "אין לי שום רגשי אשמה". מרגול ענתה: "גוש דן זה החיים שלי. אני לא אזוז מפה". קובי אשרת הודיע שהוא במלון סונסטה בים המלח. גם נתן דטנר. אנט פלאטו שרון הודיעה, "לא נסעתי בסוף לפריז". ירון לונדון הסכים הפעם להגיב: "כל המצב לא משפיע עלי כהוא זה". ורק רבקה מיכאלי דיווחה באלגנטיות מהחדר האטום: "יש לנו כלב בן 16. זאת בעיה, אתה אף פעם לא יודע אם יש התקפת גזים או שזה הכלב".

המתח הגדול היה שוב סביב עיצוב השער. מנהל המערכת, עופר שפירא ז"ל, לחץ שנשתמש בתמונת שחור לבן שצילמה אפרת בלוססקי בדרכה להוריה. בצילום רואים מרצדס עם עגלת ילדים קשורה לגג, ובצד הדרך שלט דרכים. לי התמונה הזאת נראתה סתם עגמומית. אחרי שעה ארוכה עופר אמר, "בואו נעשה שער רק משלט הדרכים. שער שלם". ואני הצעתי, "נוסיף למטה חץ ל'אימל'ה' לטובת הבורחים". ככה נולד השער שהפך מיד איקוני, סמל של אותה מלחמה.

הגיליון יצא בשישי. במוצ"ש כבר הופיע בטלוויזיה ראש העיר המיתולוגי שלמה להט, החולדאי שלפני חולדאי, וקרא ל"עריקים" לשוב הביתה. ביום ראשון התעמתתי איתו ב"ערב חדש" בחינוכית והסברתי שלא לישון במקום שבו אמור ליפול טיל לא הופך אותך לעריק. תל אביב סערה, אבל בעיתון העיר כבר חזרנו לשגרה. השער הבאה הכיל סקר: 44 אחוזים מתושבי העיר אינם לנים בביתם.

בגיליון הבאנו דיווחים מכל החזיתות. יואב אלדד, שם בדוי שהוצמד לכתב הראשון שלנו לענייני הקהילה הגאה, הודיע שגן העצמאות ריק בלילות והפעילות עברה לשעות אחרה"צ. המדורים דיווחו שיהודה טלית המנוח הכין צלי לשכן דני סנדרסון, והמטפלת של גליה אלבין ברחה והשאירה אותה עם ארבעה ילדים. מועדון "רוקסן" הודיע שבשישי ושבת יהיו הופעות של להקות מ-12 בצהריים עד שש בערב. ואורי שטרק הביט לעבר העתיד ממרפסת בית המלון באילת: "כשהכל ייגמר, אני מאמין שאנשים ירצו יותר לרקוד. תהיה אווירה של פורקן". מזכיר משהו, לא?