1) אופניים. רוצים להרגיש קצת שמחה לאיד ישראלית? לחשוב שלמרות שאצלנו הכל מבולגן, יש מקומות מבולגנים עוד יותר? לשמוע משהו מהסוג שאומרים עליו "אצלנו זה לא היה עובר בשקט"? אז קבלו את הסיפור העצוב על האופניים בפריז.

לפני עשור השיקו בעיר בקול תרועה שירות השכרת אופניים עירוני. זה נקרא Vélib', קיצור של "אופני חופש" או בעברית משהו כמו "אופש", וזה שדרג את העיר באופן נפלא. בכל פינת רחוב הייתה תחנה, בכל רחוב סללו שביל אופניים, ופתאום הפכת לתייר משוכלל. רוצה לקנות משהו במארה ומיד אחר כך לבדוק מוזיאון בסן ז'רמן? חמש דקות רכיבה ואתה שם.

גם אוחובסקי (צילום:  גל אוחובסקי)
בסוף הסתדרתי, אבל אצלנו זה לא היה עובר. כתבנו מדווש | צילום: גל אוחובסקי

בשנים האחרונות פיתחתי הרגל לשכור אופניים בשנייה שאני נוחת בעיר, ומיד להרגיש בן בית. רק שלצרפתים יש תמיד איזה רצון לא מוסבר לסבך את מה שפשוט. הרבה נכתב על ההיגיון הצרפתי, שהוא תמיד יותר מורכב ממה שצריך. לעיתים זה נחמד, לעיתים זה מעיק, אבל במקרה של האופניים זה הפך לסיפור טרגי.

לפני שנה, בתום עשור, הוחלט שהמנהל התקין דרוש מכרז מחודש להפעלת שירות האופניים. חברת JCDecaux, שהפעילה אותם בהצלחה במשך עשר שנים, נאלצה לעמוד למכרז. וכמה מעניין, היא הפסידה לחברה צעירה בשם "מטרופול" שהציעה שרות זול בהרבה. אלא שאיש כנראה לא בדק לעומק מה אומר העניין הזה של שירות זול יותר.

בינואר השנה התחלף הזכיין, וביחד איתו הוחלפו כל זוגות האופניים, כל התחנות ואפילו שיטת הרישום. נשמע נחמד, רק שבתוך כמה חודשים התברר שהחברה החדשה לא באמת מצליחה להשתלט על פריז - והשירות קרס. נכון להיום התחנות של 'Vélib ריקות רוב הזמן. במקרה הטוב יש בהן זוג אופניים אחד או שניים; הסיכוי שלך לקחת אחד בדרך לעבודה או לבילוי הוא אפסי, והתסכול עצום. בתוך זמן קצר הפכה שיטת תחבורה נוחה ויעילה לכלי מת. לתייר הממוצע לוקח יום-יומיים להבין שזה המצב והצרפתים מצדם לא יצאו לרחובות. איש לא הפגין. איך זה לא הפך לדרמה גדולה? כי ככה זה צרפתים.

אוחובסקי (צילום:  גל אוחובסקי)
למשש או לקנות, זו השאלה. Printemps | צילום: גל אוחובסקי

לצד הפיאסקו של "מטרופול" צצו שני שירותי אופניים אחרים בסגנון הסיני, כלומר אופניים שאפשר לקחת בכל מקום ולהשאיר בכל מקום, של חברות שהגיעו לאחרונה גם לישראל - Mobike עם האופניים הכתומים ו-OFO עם הצהובים. ניסיתי כמובן להירשם לשניהם; ל-OFO משום מה לא הצלחתי, אבל ה-Mobike עבדו סבבה, אם כי הרעיון שאין מקום קבוע לאופניים הוא קצת מעצבן לאנשים כמוני שאוהבים לדעת ולתכנן מראש.

הסידור הזה - רוצה אופניים? תתחיל להסתובב - הוא קצת נדנוד. אז כן, אפשר למצוא אופניים בפריז, אבל העמדות הריקות של 'Vélib הן לא נעים לעין, ובאמת שגם לא ברור איך זה לא הפך למחאה ציבורית רעשנית. לך תבין אותם.

כן כן, ישר התגעגעתי לאופניים הקצת מסורבלים של תל אופן. הם אולי לא נוחים כמו האופניים בפריז, אבל לפחות אפשר לסמוך על זה שהם יהיו שם. 

2) בגדים. יש בישראל כמעט הכל, אבל כלבו שכולו בגדי גברים - שמונה קומות ובהן מיטב בתי האופנה ומעצבי תבל, מלואי ויטון ועד פולנים חמודים שמייצרים חליפות ספורט להיפ-הופיסטים – זה אין. בניו יורק יש "בארניז" ובפריז "Printemps", כלבו ענק שמחולק לחנויות משנה, אחת מהן לגברים. הבעיה היא שכדי להכיל חנות כזאת ובאמת להתענג עליה, צריך לפנות שלוש-ארבע שעות מהחיים ולהתאזר בהרבה סבלנות. אחרת זה סתם, אתה רץ ממקום למקום וזהו. הפעם החלטתי לפנות לעצמי אחר צהריים שלם, מה גם שיוני הוא חודש שבו החנויות מלאות כל טוב ועדיין אפשר למצוא את כל המידות.

אוחובסקי (צילום:  גל אוחובסקי)
הנחה לצרפתים ולצרפתים ברוחם. ולנטינו | צילום: גל אוחובסקי

מאחר שהייתה שעת צהריים, התחלתי את הסיור בקומה השמינית. המסעדה נראתה לי קצת כבדה אז ירדתי לקומה 7, שם מוכרים כל מיני אוכל טעים ויש דוכנים - כמובן דוכני יוקרה - שאתה יכול לשבת בהם. למשל זה החדש של "Maison Balme", בית אוכל מהעיר ביאריץ שמתמחה בפטריות כמהין עם כל דבר. עכשיו הם מנסים לכבוש את פריז, ובתור התחלה פתחו את הדוכן הזה. אז ישבתי מול החלון הגדול, מביט אל מגדל אייפל, ואכלתי טוסט ביצה, גבינה ונקניק עם כמהין בטעם מופלא. שתיתי כוס יין ואחרי חצי שעה הייתי מה זה מוכן לקניות.

קומה 6 מוקדשת עכשיו כולה לים. בגדי ים, מגבות, טרנזיסטורים, רמקולים, מטקות, תיקים, כל דבר שאפשר לחשוב עליו. אבל בגד ים כבר יש לי, אז מיד ירדתי לקומת הנעליים, שבה יש לצד נעלי ערב גם מבחר די מדהים של נעלי ספורט מתוצרת כל החברות. הבעיה היא שהנעליים אולי נראות תמימות, אבל המחירים - בכלל לא. לדוגמה, הנעל הראשונה שנגעתי בה הייתה סניקר מרהיב של ולנטינו. 650 יורו לזוג. המוכר הסביר לי שיש עכשיו סייל ענק של עד 50 אחוז, ובאותה נשימה הסביר שהסניקרס האלה אינם בסייל בכלל ושאל אם אני גר בצרפת. למה? כי הסייל הוא רק לצרפתים. זרים יכולים לקבל בחזרה את המע"מ בשדה תעופה, שזה 18 אחוז. מספיק להם. "אבל זה לא פייר", התלוננתי. "יש כאן דברים ב-50 אחוז!".

למוכר ההוא לא הייתה הרבה סבלנות אליי, ובקומה 4, כשעמדתי מול שתי חולצות טריקו משגעות של פול סמית, הבנתי שעליי לעשות מעשה: עצרתי את הבחור הצרפתי הראשון שנראה לי מתאים ושאלתי "תגיד, תסכים לקנות לי את החולצות עם הכרטיס שלך?". הצרפתי מיד הסכים, גם הם אוהבים לדפוק את השיטה. אפילו המוכרת, שהבינה מה אנחנו עושים, לא ממש התבאסה עלינו (רוצים גם? תזדרזו: המבצע נמשך רק עד סוף יוני). 

אוחובסקי (צילום:  גל אוחובסקי)
אין מה לראות פה, סתם כמהין בקניון | צילום: גל אוחובסקי

אחרי שקניתי שתי חולצות טריקו ונרגעתי, יכולתי לעשות את מה שאני אוהב באמת: למשש ולפעמים גם למדוד בגדים יפים שבחיים לא אקנה, וגם אם מישהו היה קונה לי, לא הייתי מעז ללבוש. או בגלל המחיר, או בגלל שאני שמרן. אבל בחנות הכל מותר. ככה נעצרתי לפני המדפים והמתלים של הברנד הפולני "MISBHV" שכבר כמה שנים העולם נורא מעריץ, ומדדתי חליפת ספורט/ערב כחולה מבריקה שכתוב עליה "Do you still think of me". זה נראה כל כך מצחיק שאפילו לא העזתי לבקש מהמוכר שיצלם אותי.

סוודר של פול סמית, מכנסים של "Slowear", סווטשירט צבעוני מאוד של דולצ'ה וגבאנה, והפריט הכי יפה בכל החנות - חולצת טריקו של ראף סימונס עם הדפס עטיפת אלבום ישן של ניו אורדר, 610 יורו. כן כן. אם אתה פשניסטה אמיתי, תשמח לקנות את חולצת הטריקו הזאת בסכום גבוה יותר משיעלה לך כרטיס טיסה הולך ושוב לפריז. אז מדדתי את החולצה, ובגלל שזאת בעצם גופייה עם חורים, הבנתי שלעולם לא אעז לצאת איתה מהבית. ככה ויתרתי עליה, שמח וטוב לב. לא בגלל שזה במחיר מטורף, אלא בגלל שזה לא מתאים.

סיכום: סך הכל שלוש וחצי שעות. שווה לפחות כמו ביקור במוזיאון. 

3) סוכריות. אין כמעט אדם שלא אוהב סוכריות גומי. הבעיה היא שבישראל השוק נשלט כולו על ידי חברה אחת, ובכל החנויות, בכל הקניונים, בכל הפיצוציות - אלו תמיד אותן סוכריות עם טעם מלאכותי, צבעי מאכל ותחושה שאתה אוכל רק כי אתה לא מתאפק. ובכן, בעולם הגדול יש מקומות שבהם עושים כבוד לסוכריות גומי. מקומות שבהם סוכרייה בטעם תות עשויה ממש מתות, וסוכריות האפרסק טעימות יותר מאפרסקים שקוטפים מהעץ.

אוחובסקי (צילום:  גל אוחובסקי)
גן עד למשוגעי גומי. Chez Hélène | צילום: גל אוחובסקי

רוב הצרפתים אוכלים סוכריות של "Haribu", מפעל שהתחיל כחנות קטנה לפני 100 שנה בגרמניה והפך לקונגלומרט ענק שהשתלט על השוק כולו. אבל בכל זאת יש מיעוט קטן של מטורפי גומי שמוכן להשקיע קצת יותר בשביל לקבל הרבה יותר. אני מבקר כבר כמה שנים בקביעות בחנות שנקראת "Chez Hélène"; יש בה מבחר מדהים של סוכריות משוודיה, מספרד ומעוד מקומות שבהם עובדים במפעלים קטנים טורחים לזכך את הג'לטין ולמהול אותו עם מיצי פירות טבעיים.

A post shared by CHEZ HÉLÈNE (@chezheleneparis) on

Chez Hélène ממוקמת ברובע המארה. כשהחנות נפתחה זו הייתה שכונה מבולבלת של צעירים, יהודים והומואים, אבל אחרי עשור של עליות מחירים מטורפות וכניסה של חברות גדולות, היא נאלצה לעבור מיקום כדי לשפר את מצב שכר הדירה. עכשיו היא ב-10 Rue de Filles du Calvaire, בתוך חצר יפה. ומה שהכי נחמד, התברר לי שקוראים לזה "אצל הלן" כי באמת יש אישה בשם הלן: בעלת הבית, הלן ברישנט, שהיא חמודה ומסבירת פנים. ההתמחות שלה היא ציפוי עוגות בסוכריות. אם פעם תרצו את העוגה המצופה סוכריות הכי יפה בעולם, ועוד בפריז - זאת הכתובת שלכם.