פרשת אלון קסטיאל הפתיעה אותי. הוא אחד מאותם אנשים שאתה רואה בתל אביב, אומר להם שלום, יודע מי הם. איך שהתפוצצה הפרשה, צלצלתי מיד לחבר.
- ידעת?
- כן, דברו על זה.
- מי דיבר על זה, בחיים לא שמעתי על זה.
- יש לך הרבה חברות סטרייטיות בנות 25, 30?
- לא.
- אז מי רצית שידבר איתך על זה?
- אתה.
- אז דברתי, אבל לא איתך. כנראה אתה כבר לא מעודכן מספיק או לא יוצא מספיק למקומות. למה חשבת שאתה אמור לדעת?
- לא יודע, אנשים בתל אביב תמיד מדברים.
- אז כנראה שלא איתך.
בלעתי קצת רוק, אבל החלטתי להמשיך בגאון. אחר כך המשיך החבר ותיאר מסכת עדויות די מטרידה, שבה לא מעט בחורות דיווחו לאורך השנים על אירועים מהסוג שהתפרסמו השבוע בתקשורת. כלומר חיזור אגרסיבי, ומפגשים שבהם לא ברור איך, אבל תמיד הייתה לבחורות תחושה בדיעבד שטשטשו אותן באיזה אופן, או שהן שתו במידה שאינה מוכרת להן. הוא גם דיבר על כך שבחבורות מסוימות בתל אביב, בנות הזהירו אחת את השנייה.
זה תמיד מפתיע לגלות שבמקומות שבהם הסתובבת, באירועים שבהם השתתפת, ונראו לך תמימים וסימפטיים, התרחשו דברים שונים לגמרי. אבל בואו, הרי הסיפור הוא לא אם ידעתי או לא ידעתי. הסיפור במקרה של קסטיאל מחדד שני אלמנטים בגל החדש של דיווח על הטרדות מיניות. הראשון הוא כוחה של הקבוצה.
אני כמובן כותב את הדברים בהסתמך על מה שנכתב בעיתונים, ועל מה שנאמר לי בכמה שיחות פרטיות שלא לציטוט. אבל התמונה העולה מתוך הדברים היא של שיטה. כלומר של סיפור על גבר שאינו יודע כל כך לשים את הגבול (ואני נוקט כמובן לשון עדינה). הרבה יותר פעם אחת. הבעיה בסיפורים האלה מתחילה כאשר מתלוננת יחידה מחליטה לעמוד על שלה. משום מה התגובה המקובלת בחלקים גדולים בתקשורת היא הטלת ספק מיידית בטענות המועלות.
הרוב הגברי שעדין שולט בעולם, מסדר את העניינים ככה שהדיווחים הראשונים תמיד מעלים מיד את הספק שבעצם התלונה מעט מוגזמת. זה משהו די מדהים. אפילו בסיפור האיום על ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, שהתנפל על בחורה שלא הכיר וגרר אותה לשיחים בסוף מסיבת רווקים, הדיווחים הראשונים היו ספקנים. לקח הרבה זמן עד שהתקשורת עיכלה את חומרת הסיפור (אפרתי כזכור לקח על עצמו אחריות במסגרת המשפט, התנצל וישב בכלא). ועד הרגע האחרון זכרו לספר שהוא מאבטח של הרמטכ"ל, אז אולי בכל זאת הסיפור לא מדויק.
לכן יש חשיבות גדולה וכוח גדול לקבוצה. לכך שמרגע שהנושא עולה על סדר היום, צועדות קדימה עוד נשים שנפגעו ומספרות סיפורים די דומים. הכמות במקרה הזה, היא דבר הכי חשוב. גם אם חלקן לא רצות להגיש תלונה אלא מדברות רק עם התקשורת, ואפילו לא בהכרח תוך חשיפת שמן, הרי מספיק שהעיתונאי ידע עם מי הוא מדבר. ההצטברות הזאת, כמו במקרה של משה איבגי, היא שמאפשרת לנתץ את חומת הספקנות ואת הכוח המובנה שיש לגברים, ולגברים שמיד יוצאים להגנתם.
איזה מסכנים הגברים
כי אם יש משהו שאני לעולם לא אצליח להבין, זה את הגברים שיוצאים אוטומטית להגנתם של גברים המואשמים בהטרדות מיניות ואונס. הטענה היא שכיום אי אפשר יותר לחזר אחרי בחורה. שכל מה שאתה עושה נחשב מיד להטרדה מינית. אומרים שהפוליטיקלי קורקט הרג את הרומנטיקה ועוד שטויות מהסוג הזה. איזה מסכנים הגברים, שניטלה מהם יכולת החיזור. אז כן, יכול להיות שבשביל שנשים ירגישו יותר טוב בעולם הזה, גברים צריכים להתאפק גם במקומות שנראים להם תמימים. לא קרה כלום. ימצאו דרכים אחרות. הרי הם כל כך יצירתיים.
זה משונה עוד יותר במקרה כמו שמצטייר בפרשת קסטיאל, כאשר מיד מדובר על כמות מצטברת של עדויות. למה דחוף לגבי גזית, איש שאני מעריך ומחשיב, להגיד ביום שאחרי הפרסום, שגם הנשים שנכנסו למונית שכורות אשמות? כאילו, מה? אז לנשים אסור לשתות אלכוהול, כי זה הופך אותן לטרף קל? ולמה לגברים מותר לשתות אלכוהול, הרי זה מה שמשחרר אצלם יצרים חייתים? אולי צודקים מי שאומרים שצריך לאסור בכלל אלכוהול. וכן, מותר להגיד "לא" בכל שלב. ואם קצת כואב, מותר לבקש ממך להפסיק. מה לא ברור?
האם זה נובע מהצורך התקשורתי להציג מיד צד שני? כדי ששום דבר לא יהיה יותר חד צדדי? או שבאמת ההגמוניה הגברית אינה מצליחה להשתחרר מהצורך לגבות את ההערות הקטנות, המחמאות הכאילו חמודות, וכל הדברים האלה שאפשר גם לסכם תחת הערך "מיידל'ע". הרי כולם יודעים מה אסור ומה מותר. ועוד אף אחד לא הלך לכלא על כך שאמר למישהי "יפה התספורת החדשה שלך". הסיפור של קסטיאל, אם אני מבין נכון, לא היה תמים, לא היה מקרי, וזה לא מהמצבים האלה שאולי הוא לא הבין מה הוא עושה. אין שום סיבה להגן על סוג התנהגות כזה, ובטח לא להאשים את הנשים שהסכימו לקחת חלק, עד שהגיע הרגע שהוא עבר את הגבול מבחינתן.
משונה שעדין צריך לכתוב את זה, אבל הגיע הזמן להבין שכמות הנשים ש"משתמשות" בטענה של הטרדה מינית היא מאוד נמוכה. לעומת זאת כמות ההטרדות המיניות היא עדיין מאוד גבוהה. אז יש לי חברים שדיווחו בשנים האחרונות על כך שהם לא סוגרים דלת במשרד כאשר נכנסת עובדת. יש כאלה שלא יושבים לבד עם נשים בחדר בכלל, במיוחד לא באירועי נזיפה/שימוע/פיטורין. זה אולי מוגזם, אבל זה לא כל כך נורא. תשלום די סביר בשביל שלנשים יהיה מרחב יותר מוגן.
ואולי הדבר היחיד הטוב בפרשה הזאת, הוא ששוב מתברר שהעולם משתנה. לאט לאט אבל משתנה. הנורמות שהיו מקובלות פעם כבר לא עובדות. גם אם יש הרבה גברים שלא מוכנים לקבל את זה.