ניל פטריק האריס (צילום: Mike Coppola, GettyImages IL)
באמת שמתגאה על המכתב. ניל פטריק האריס | צילום: Mike Coppola, GettyImages IL

אנדרסון קופר, השדרן הבכיר של CNN, יצא ביום שני מהארון. במייל ששלח לחברו הדעתן אנדרו סאליבן במטרה שיהפוך פומבי, הוא הסביר מדוע הוא יוצא מהארון ולמה דווקא עכשיו. זה קרה בדיוק שבוע אחרי ש-Entertainment Weekly, שבועון הבידור הגדול של אמריקה, פרסם כתבת שער ענקית תחת הכותרת "השיטה החדשה לצאת מהארון", עם כותרת המשנה "כיצד כוכבים גאים מבהירים עכשיו בזהירות, ובמפתיע, את האמת על חייהם הפרטיים".

על שער הגיליון התנוססו תמונות של שמונה הכוכבים הגדולים ביותר שיצאו מהארון בשנתיים האחרונות. האחרון שבהם, שכנראה גם היה הגורם לכל הכתבה, הוא ג'ים פרסונז, כוכב הסיטקום הסופר מצליחה "The Big Bang Theory", שיצא מהארון בכתבת פרופיל בניו יורק טיימס. מה שתפס את עיני התקשורת האמריקאית זה שההומואיות אוזכרה בשיא הנונשלנטיות, עמוק בלב הכתבה. פרסונז סיפר על תפקיד חדש בברודווי, בגרסה מחודשת למחזה הההומואי "The Normal Heart", ואמר משהו כמו "בתור הומו, שיש לו עשר שנים בן זוג, היה כיף לחזור לעבוד על מחזה כזה".

אנטרטיינמנט ויקלי
סידרו לאמריקנים את ההיסטוריה. הכתבה ב-EW

בין האחרים ברשימה היו כריס קולפר וג'יין לינץ' מ"גלי", זקארי קווינט מ"סטאר טרק" וניל פטריק האריס, כוכב הסיטקום "איך פגשתי את אמא שלך", שבעצם נחשב למבשר הגל החדש, אחרי שיצא במכתב למגזין "פיפל" בשנת 2006, עם תום העונה השנייה של הסיטקום. בשעתו זה נחשב מהלך נועז, מכיוון שפטריק האריס משחק בסדרה סטרייט. אבל זה מאוד השתלם לו: הסדרה כבר הגיעה לעונה השביעית, והוא זכה בהמון פרסים, ביניהם גלובוס הזהב ופרס "בחירת הקהל".

הכתבה ב-EW היא מסוג הכתבות המונומנטליות, שמסדרות לאמריקה את ההיסטוריה. היא נפרשה על פני 13 עמודים, וכללה גם טיימליין שסקר את כל האירועים החשובים בתחום, החל מיציאתה של אלן דג'נרס בשנת 1997, ועד מט בומר, כוכב הטלוויזיה בסדרת המשטרה "צווארון לבן", שיצא החודש. המוטו של הכתבה היה: זה כבר לא קול להיות בארון, במיוחד כשיש באמריקה גל גדול של התנכלויות לבני נוער הומואים. תראו איך כל כך הרבה כוכבי טלוויזיה יצאו מהארון באלגנטיות, וכלום לא קרה לקריירה שלהם, להפך. הגיע הזמן שכולם בתעשיית הבידור יצאו מהארון, במיוחד שבעידן החדש אפשר לעשות את זה ממש כבדרך אגב.

אלן דג'נרס (צילום: Kevork Djansezian, GettyImages IL)
אין, כשאני הייתי בגילכם... אלן דג'נרס | צילום: Kevork Djansezian, GettyImages IL

כדרכם של האמריקאים, שמותיהם של ג'ון טרבולטה או של ארוניסטים אחרים לא אוזכרו בכתבה. מה שכן אוזכר היה השער המיתולוגי משנת 2007 של הירחון "out" עם הכותרת "ארון הזכוכית", עליו הופיעו תמונותיהם של ג'ודי פוסטר ואנדרסון קופר. בעקבות אותה כתבה הודתה פוסטר בארוחת צדקה הוליוודית לבת זוגה, במה שעד היום יש ויכוח אם היה או לא היה יציאה אמיתית מהארון. קופר לא הגיב. הוא גם לא תבע דיבה. כנראה שמאחורי הקלעים הוא הרשה לעורכי המגזינים הגאים להמשיך ולאזכר אותו כהומו. רק השנה הוא היה השישי ברשימת ההומואים המשפיעים של "אאוט".

כבר נהיה מגוחך להישאר בארון

אנרדסון קופר הוא לא רק אחד העיתונאים האהובים והחשובים באמריקה. הוא גם נצר למשפחת ונדרבילט, מהמשפחות העשירות והחשובות ביותר בארצות הברית. כבר בגיל שלוש הוא צולם עם אימו על ידי הצלמת הנודעת דיאן ארבוז, ובגיל 10 הוא דגמן עבור רלף לורן וקלווין קליין. כעיתונאי הוא התקדם דווקא לאט. למעשה, עד 2005 הוא היה שדר די אנונימי. אבל כשסופת ההוריקן קתרינה התחילה להשתולל, הוא שידר מסביב לשעון מניו אורלינס, במה שהוגדר אחר כך כהמצאת ה"אמו-ג'ורנליזם" (העיתונות הרגשנית), והפך לכוכב על. כן, הייחוס שלו והעובדה שהוא חתיך בסגנון אמריקאי עזרו מאוד.

אנדרסון קופר (צילום: אימג'בנק/GettyImages)
הכי אורנה בנאי. אנדרסון קופר | צילום: אימג'בנק/GettyImages

אחרי ההוריקן, קופר המשיך לאזורי אסון וקרבות, ובעצם החליף את כריסטיאנה אמנפור ככתב המלחמות של העולם. הוא היה באפגניסטן, האיטי, עירק ואיפה לא. כיום הוא מגיש תכנית חדשות שבועית ותכנית אחר צהרים יומית ב-CNN, ונהנה מפופולאריות עצומה. הוא מעולם לא הכחיש שהוא הומו (אגב, תל אביבים יכלו לראות אותו גם במסיבות גייז מקומיות), אבל גם לא הסכים לאשר. היו לו כל מיני סיבות שאותן סיפק למקורבים: החל מזה שהוא זכאי למעט חיים פרטיים, דרך זה שזה מסוכן לו במקומות שבהם הוא מסתובב ועד התשובה המעצבנת שהוא מדווח על חדשות, הוא אינו החדשות עצמן.

בהצהרה שפרסם השבוע קופר כתב: "לאחרונה התחלתי לשקול שוב, אם התוצאות הלא מכוונות של הרצון שלי לשמור על מידה של פרטיות, לא הופכות מכבידות יותר מהעקרונות המקצועיים שלי". במילים אחרות, קופר, שהוא בחור מאוד מצפוני, הרבה במסגרת תכניתו לסקר פשעי שנאה נגד בני נוער להט"בים בבתי ספר בארצות הברית. הוא הבין שהעובדה שהוא עצמו מטשטש את זהותו, הופכת להיות בעייתית.

בהמשך כתב: "האמת היא שאני הומו. תמיד הייתי. אני תמיד אהיה. טוב לי עם עצמי, נוח לי ואני מלא בגאווה", ולסיום הוסיף: "אני מקווה שאמשיך לשמור לעצמי מעט פרטיות בחיים. אבל נראות היא חשובה. יותר חשובה מאשר זכותו של העיתונאי לשמור על פרטיותו".

כמובן שהיציאה האלגנטית הפכה לנושא השיחה הלוהט באמריקה. תוך יומיים נכתבו עליה בעיתונים וברשת עשרות אם לא מאות מאמרים. וכמובן, החל הדיון הרגיל, בסגנון "הרי כולם ידעו" ו"מה זה משנה?". אלא שרוב המאמרים באמריקה מיהרו לקעקע את העמדה הזאת ולהסביר שהעובדה היא שזה כן חשוב, כי עד היום לא היה באמריקה שדרן חדשות כל כך בכיר שיצא מהארון. כולם גם הזכירו שסגן נשיא ארצות הברית, שהצהיר לפני חודש על תמיכתו בנישואים גאים, אמר אז ש"צריך להודות לסדרת הטלוויזיה 'ויל וגרייס' שעשתה יותר מכל אדם או גוף כדי לקרב את הקהילה הגאה לאמריקאי הממוצע".

בין יתר הניתוחים, היה מי שהסביר שאחרי התמיכה של אובמה בנישואים גאים, כבר מגוחך להישאר בארון. הציניקנים טענו שתכנית אחר הצהרים של קופר לא עושה מספיק רייטינג, בעיקר כי הוא לא מספיק אישי בתכנית, וזה מה שהקהל אוהב בשעות האלה. בכל מקרה, היציאה הזאת הופכת לאחד האירועים המכוננים בתולדות היציאה מהארון בארצות הברית, וגם נותנת את הגושפנקא הרשמית לטרנד החדש. לא עוד כתבות יציאה דרמטיות, אלא אזכורים נונשלנטיים באווירת "אהה... לא אמרתי שאני הומו? אהה... אתם בטוחים?... בכל מקרה אני הומו וזה בסדר".

ושאל-קעידה יקפצו

איך ומתי יגיע הטרנד הזה לארץ? מבחינה עובדתית זה כבר הגיע. הראשונה שניסתה לצאת באופן הזה מהארון היא יהודית רביץ, שהציגה ללא מילים את בת זוגה בסצנה קצרה בסרט תיעודי בערוץ 8. אלא ש"ידיעות אחרונות" בחר אז להביא את האינפורמציה על השער, ובכך למעשה הפך את המעשה לחדשות לוהטות, ולא אפשר לרביץ יציאה שקטה ואלגנטית. מאז, אגב, היא מעולם לא אמרה ולו מילה אחת בנושא. סביר להניח שלקראת צאת תקליטה החדש היא תדבר על כך לראשונה.

נדב בורנשטיין (צילום: תומר פולטין)
אה, ואני גם גיי. נדב בורנשטיין | צילום: תומר פולטין

מה שאומר שמבחינה היסטורית, הראשון שיצא מהארון בארץ בסגנון החדש הוא כתב התרבות של ערוץ 10, נדב בורנשטיין, שבמסגרת בוקסת צד של "תעודת זהות" בראיון איתו לשבועון "את", התפרסמה השורה "סטטוס: חי חמש שנים עם בן זוג". בכתבה עצמה לא היה לכך שום אזכור, וגם בגרסה המקוונת באתר האינטרנט NRG לא הופיעה הבוקסה. בורנשטיין עצמו שומר מאז על פרופיל נמוך בנושא, אם כי אינו מסתתר. מצד אחד הוא אינו אומר בערוץ 10 משפטים שמתחילים במילים "בתור הומו...", גם כשזה נושא השיחה. אבל ביום הגאווה האחרון, במשאל שערך הילו גלזר ב"מעריב", הוא סיפר אנקדוטה מרגשת, כיצד קריאת הסיפור הקצר "הר ברוקבק" הבהירה לו מי הוא וגרמה לו להיפרד מהחברה האחרונה שהייתה לו בחיים.

בורנשטיין הוא דוגמא מצוינת לאדם צעיר שהשיטה החדשה מתאימה לו כמו כפפה ליד. בני הדור שלו יוכלו להשתמש בווריאציה על השיטה הזאת, שמתאימה למשל לשחקני תיאטרון, שממילא הפרופיל הציבורי שלהם לא גבוה כל כך. מה גם שהתקשורת הישראלית תשמח לשתף פעולה עם יישור הקו הזה. הרי גם באמריקה כל היציאות הנונשלנטיות הן תוצאה של משאים ומתנים אינסופיים מאחורי הקלעים, כולל כמובן היציאה של קופר עצמו.

הטרנד הזה זה יהיה כנראה יותר מסובך עבור אנשים שכבר המון זמן יש ספקולציות לגבי הנטיות שלהם, או כאלה שעסוקים שנים בלמנוע מפרסום הידיעה בעיתונות הכתובה. אבל נדמה לי שגם האנשים האלה, אם יתעקשו, יוכלו למצוא איזה פתרון ביניים.

בכל מקרה, השדר ששלח אנדרסון קופר לעולם השבוע הוא שגם מי שמראיין את בכירי אל קעידה ומסתובב במקומות המסוכנים ביותר, בין האנשים הכי מגעילים שיש, לא יכול – ובעיקר לא צריך – להסתיר את העובדה שהוא גאה. המסר הזה הוא כל כך חשוב, שחייבים מיד לסלוח לו על האיחור האופנתי ועל כל השנים המעצבנות שבהן זה היה סוד גלוי. אני גם בטוח שקופר, שחיכה הרבה מידי זמן, קצת כמו אורנה בנאי, יהפוך די במהירות לדובר חשוב של הקהילה ויפצה על כל השנים המבוזבזות במעורבות חזקה שיכולה להביא לא מעט שינוי בעולם כולו.

>> הטור הקודם שלי: אלימות המשטרה הייתה מכתב שנאה לתל אביב
>> רוגל אלפר: טום קרוז ירוויח מהפרידה