הגענו לכלא מעשיהו לפנות ערב. ואם לסכם, האירוע כולו היה לגמרי נטול פואנטה. אולי בגלל שבעידן ההוא עוד לא היו מצלמות טלוויזיה בכל מקום. ישבנו על הבמה לצד רבנים שרובם לא ידעו מי אנחנו. עד כדי כך, שאחד מהם, שרצה לכבד אותי, שאל אם גם אני רוצה לשאת דברים. לחשתי באוזן לדנקנר שאולי אני אברך בשם "כל ההומואים והלסביות שתומכים בדרעי". אבל דנקנר קצת נבהל. הוא היה מרוכז בדברים שהוא עוד מעט ינאם, וסימן לי שזה לא רעיון טוב.
בנאום שלו, הוא ניסה להסביר לקהל שהוא תומך בדרעי, אבל גם להכניס בהם דרך ארץ בענייני שמאל והפרדת דת ומדינה. הוא קצת פחד שהם יצעקו לו בוז, אבל הקהל הזה היה שם רק בשביל למחוא כפים כל פעם שאוזכר השם דרעי. בדרך חזרה כבר צבאו על המכונית שלי, ודנקנר קצת נלחץ. רק כשהגענו לאוטוסטרדה הוא שחרר צחוק גדול. וטפח לעצמו על השכם. "ראית איך הכנסתי להם עם ההתנחלויות? הם לא השמיעו קול!". אהב למתוח את הגבולות דנקנר, לעשות פרובוקציות, ובעיקר להפתיע את העולם. שאף אחד לא יחשוב שהוא אצלו בכיס.
מאז עברו המון שנים. הוא הספיק לפגוע בי נורא, לפטר אותי ממעריב, למרות שהייתי אחד האנשים הכי מקורבים אליו בעיתון. בעיני עצמי הוא היה חבר, והייתי נאמן לו. עבדתי מאוד קשה כשהוא החל את דרכו כעורך ראשי, רציתי לעזור לו להתגבר על העובדה שמעולם לפני כן לא ניהל דבר. דנקנר, מה שקוראים "התהפך עליי", כמו על קבוצה גדולה של חברים שהכיר מתקופת "חדשות". ואני כמובן לא סלחתי לו.
בראיון שנתתי לעיתון "הארץ" שנה אחר כך, בהקשר אחר, לחץ עלי העורך המנוח אודי אשרי לפתוח את עניין מעריב. מאחר שחששתי מתגובתו של דנקנר הגעתי עם אשרי להסכם. אני אנסח בוקסה של שאלות ותשובות בעניין, והיא תופיע כלשונה, כחלק מהראיון. עבדתי שעות על הניסוח. והבוקסה אכן צורפה לכתבה. מה שכתבתי שם היה מאוד מעליב, אבל דנקנר, בדרכו המיוחדת גזר את הבוקסה וכבר ביום ראשון בבוקר תלה אותה על לוח השעם בחדרו. למי שניסה להבין למה הוא לא מגיב, אמר בחיוך גדול "צריך לדעת גם לבחור אויבים ברמה שלך. שיהיה מעניין". זו הייתה אחת הפעמים היחידות בחייו, שחרג מהמנהג שלו להגיב על כל דבר שנכתב עליו.
שנים לא דברתי איתו. כשנפגשנו באירועים הסבתי את פני, כדי שלא יהיה אפילו מגע עיניים. למרות שתמיד מצאתי דרך להגיד שלום למירי רעייתו, אותה מאוד חיבבתי. עד כדי כך לא סלחתי לו, שאם עד לפני יומיים מישהו היה מדבר איתי על דנקנר, הייתי מיד שוצף ומגדף אותו. וראה זה פלא. מרגע ששמעתי אתמול על מותו, אני לא מצליח אלא לחשוב על הדברים הטובים. על זה שהוא באמת היה יחיד ומיוחד, עם חשיבה עצמאית, עם להט. איש שלעולם לא היה משעמם איתו.
לא מפחד מאף אחד
הפעם הראשונה ששמעתי עליו הייתה כשיצא הספר שלו "ברמן, מה עשית לי" עם סיפורים ממלחמת יום כיפור. את הספר ההוא קראנו אז בשקיקה, כל החברים, צעירים אחרי צבא. דנקנר כתב אז בעיתון "דבר" שם ריכז אוהד זמורה המנוח קבוצה של כותבים שנונים, ביניהם נחום ברנע. אנחנו, הצעירים התל אביביים האלטרנטיבים, קראנו את העיתון מידי סוף שבוע בשקיקה.
חברתי הטובה שרי גוטמן, שהיתה אז מזכירת המערכת, שאהבה אותו מאוד, ושנים אחר כך גם היתה המו"לית שלו, הביאה הביתה את הסיפורים על דנקנר, שלא מפחד מאף אחד, שגרמו לנו כמובן להעריץ אותו.
בעיתון "חדשות" כבר נפגשנו כעיתונאי מול עיתונאי, אבל רק כשהוא הגיע למעריב, צמחה בינינו חברות. דנקנר הגיע למעריב בשיא תהילתו, כשמאלני הנערץ מפופוליטיקה, אבל בדרכו הסקרנית, התיידד דווקא איתי ועם גיא אסיף. הוא היה בא הרבה לקומה הרביעית, למשרדים של "תרבות מעריב", ושם היה נהנה להפליג בסיפורי עלילות שאנחנו גמענו בשקיקה.
נדמה לי שהשיא שלנו ביחד הייתה עבודה משותפת על מוסף חג נוסטלגי בשם "משוגעים תרדו מהגג, אלבום הניצחון של שנות השבעים". מעין המשך לאלבום האהוב "איפה היינו ומה עשינו" שיצר שנים קודם עם טרטקובר. חודשים ישבנו ביחד, חלק גדול מהזמן בחדר עבודה שלו בבית ברמת השרון. עד היום יש לי בבית חבילה של מוספים כאלה, ששמרתי כדי שלא ילכו לאיבוד.
מהאנשים שנותנים תחושה שיהיו כאן לנצח
אחר כך כאמור קרה מה שקרה. ואז לפני חמש שנים, כשיצא ספרו "ימיו ולילותיו של הדוד אווה" צלצל יום אחד הטלפון וקולו הרעים. "אוחובסקי זה דנקנר". אני מודה שדי נבהלתי ולכן מיד עניתי: "אני באמצע משהו, אפשר לחזור אליך?". הרגעתי את הנשימה ואחרי חצי שעה צלצלתי אליו. הוא הסביר לי שלכבוד יציאת הספר הוא החליט לעשות סולחה עם כל שונאיו, ולסלוח לכולם, כי הוא במצב רוח מצוין, וכל כך שמח עם הספר ובא לו לנקות את השולחן מריבים.
נשמתי עמוק ועניתי לו: "תשמע דנקנר. זה יפה שהחלטת לכבוד יציאת הספר לעשות סולחה. אבל השאלה היא אם אני בשל לסלוח לך - והתשובה היא לא. אני עדיין מאוד מאוד פגוע ממך. ואפילו הנוסח שלך, שהחלטת לעשות סולחה, ולא סתם לבקש סליחה, מעצבן אותי. כי אני מעולם לא עשיתי לך דבר, ואתה מעולם לא התנצלת". דנקנר חשב רגע ואמר: "אני מקבל את זה". השיחה נגמרה. שרי חברתי, שהייתה המו"לית של הספר, סיפרה לי כמה חדשים אחר כך שזה דווקא מאוד הרשים אותו שלא הסכמתי לסלוח. שנה אחר כך, הוא אפילו סיפר את זה בהתפעלות (בלי להזכיר את שמי) בראיון ב"הארץ".
אותי השיחה ההיא מאוד הרגיעה. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהרגשתי שהשבתי לו כגמולו. ביני לביני, הבנתי שיום אחד אהיה בשל להשלים איתו. אבל לא היה נראה לי דחוף למהר. דנקנר נראה לי צעיר ואנרגטי. מהאנשים האלה שנותנים תחושה שהם יהיו כאן לנצח, אולי בגלל זה כשנודע אתמול בלילה שהוא נפטר, הרגשתי טלטול פנימי.
הרשת מתמלאת עכשיו בהספדים. מי שאהבו אותו, מפארים את כישרונותיו ככותב, דברן ומספר ספורים. חבריו מעלים על נס את חברותו. מן העבר השני מתאספים כל מי שנפגעו ממנו ומנסים להתחשבן איתו. יש בי הרבה אי נוחות מול סוג ההתחשבנות הזה, למרות שאני מסוגל להבין אותו. אני אזכור אותו לטוב ולרע בחיוך גדול. כי מעבר להכל, הוא היה חתיכת אישיות. מה שאני אוהב לכנות – "דמות כתובה היטב". אין הרבה אנשים כאלה, שהם כל כך גרנדיוזיים, גדולים מהחיים. אנשים שמוסיפים לעולם הרבה עניין וצבע. אני בטוח שייצא לי לחשוב עליו לא מעט.