להקת צ'מבווהוומבה (Chumbawamba) היא קבוצה רדיקלית אנגלית שזכתה בניינטיז להצלחה עולמית עם להיט קופצני בשם " Tubthumping" (שכולם מכירים אותו בשם "I Get Knocked Down"). זה היה להיט מצעדים כזה מהסוג שצעירים בכל העולם צורחים במסיבות כשהם שתויים. הלהקה לא הצליחה מעולם לנפק עוד להיט מהסדר גודל הזה, גם מכיוון שבמקור זו הייתה להקה מאוד אנרכיסטית ופוליטית, שחבריה התענינו יותר באמירה מאשר בלהיטים.
הלהיט הגדול של צ'מבווהוומבה
בשנת 2005 הקליטה הלהקה מיני-אלבום עם שבעה שירים וקראה לו "לזכרה של: מרגרט תאצ'ר". הלהקה החליטה אז שלא להפיץ את הדיסק ורק לשמור אותו עד מותה של תאצ'ר. השבוע שוחרר הדיסק להשמעה חינם ברשת. חברי הלהקה צירפו אליו גם הודעה קצרה שהתחילה במילים "בואו נבהיר זאת ישר, יש לנו סיבה גדולה לשמוח ולחגוג". היא הסתיימה במילים: "אנחנו שולחים איחולים לכל בני המשפחות של קורבנות מרגרט תאצ'ר".
מוקדש למשפחות הקורבנות
כמו שאומרים, אם זה לא קיצוני, אז מה כבר קיצוני? כבר מתו בעולם רודנים ומנוולים, שסופם הוציא אנשים לרחובות בריקודים. אבל נדמה לי שמעולם לא היה פסטיבל כזה סביב מנהיג של מדינה מערבית דמוקרטית. ומה שיותר מעניין - מותה של תאצ'ר שבר לחלוטין את נורמות הנימוסים המקובלים סביב מוות. באנגליה החליטו הפעם, שבמקרה של מנהיגה מהסוג הזה, מותר בהחלט להציג את נפגעיה ולחגוג איתם. וכך התחלקה אנגליה לשניים. אלה ששמחו ואלה שהתעצבו.
תאצ'ר יוצאת בריקוד חינני
השאלה שעולה כאן היא יותר מעניינת. הרי תאצ'ר פעלה באופן חוקי, לאורך זמן. כל מעשיה גובו על ידי הממשלה והפרלמנט. היא פעלה על פי תפיסת עולם שלא הסתירה מעולם, ולאורך שנים. תאצ'ר לא הייתה איזה טייקון שמנצל בעזרת כוחו פרצות בחוק. היא הייתה החוק. המתנגדים שלה, שהתנגדו לה גם בזמן אמת, פשוט לא הצליחו לשכנע בדרך דמוקרטית, בצדקת דרכם. מוריסי איחל לה לעלות על הגליוטינה בשיר עוד בשנות השמונים.
מוריסי - מרגרט על הגיליוטינה
ההיגיון אומר, שראש ממשלת אנגליה אמורה לקבל את כל הכבוד הראוי עם מותה. היא הייתה ראש ממשלה שנבחרה בבחירות פעמיים. היא שירתה את עמה עם כל הכבוד, ובאמונה גדולה שהיא עושה את הדבר הנכון. יותר מזה, לתאצ'ר לא היו גייסות פרטיים, איזו משטרה שהבהילה אנשים. היא לא הפעילה כח. להפך, היא הייתה אדם נערץ על ידי כל חברי מפלגתה.
בספר המופלא של אלן הולינגהרסט שגם זכה בפרס הבוקר (ולצערי לא תורגם מעולם לעברית, אבל כן הפך למיני סדרה של ה-BBC) "The Line of Beauty", שעוסק כולו בתקופת שלטונה של תאצ'ר יש תיאור יפהפה של מסיבה גדולה של המפלגה השמרנית שבה משתתפת גם תאצ'ר. כולם שם אוהבים אותה ומתנהגים אליה ביראת כבוד כאילו הייתה אלוהים. היא יושבת על כסא, בצד, ומביטה בחוגגים. גיבור הספר, בחור צעיר ונחמד (והומו אם זה משנה) אוזר אומץ ומזמין אותה לרקוד. תאצ'ר מסכימה, והשניים יוצאים בריקוד שמקסים את כל אורחי המסיבה.
אני מביא את התיאור היפה הזה, לא בשביל להראות שקראתי פעם ספר (ועוד באנגלית), אלא כדי להדגיש את העובדה שאין קונצנזוס אמיתי על כך שתאצ'ר הייתה מפלצת. נדמה לי שאנשים כמו ג'ורג' בוש, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ואחרים, מעריצים אותה עד היום וחושבים שהיא ידעה טריק אחד או שניים שהיה כדאי להם לאמץ.
רצח רבין בעידן הטוויטר
יותר מזה. כדאי לזכור שאחרי רצח רבין, היו בהחלט מקומות בישראל שבהם הופרחו קריאות שמחה לאוויר. הקריאות האלה הוצנעו בשעתו מאוד. העולם לא היה בנוי אז להכיל אותן, אבל נדמה לי שאם הסיטואציה הייתה חוזרת על עצמה שוב, קריאות השמחה היו ברורות ורמות יותר. לא צריך להיות גאון כדי להבין שבעידן החדש שבו לפני שיוצאת הודעה רשמית, הפייסבוק מתמלא בהודעות פרטיות, כבר אי אפשר להכתיב איזה קו מנומס ואחיד. גם אם מדובר בראש ממשלה.
אני לא בטוח שתאצ'ר ראויה באמת לפסטיבל השנאה הזה. אבל את זה אני אומר בתור ישראלי, שלא באמת סבל מנחת זרועה. אני מניח שאם הייתי אח של בילי אליוט, בן למשפחת כורי פחם אנגליים, אולי הייתי חוגג היום. זה כנראה גם עניין של אופי וזווית. בצרוף מקרים די מעניין, פסטיבל תאצ'ר מתנהל באנגליה במקביל לפסטיבל אמנון דנקנר הישראלי. כמובן שזה שונה לגמרי. דנקנר היה אדם פרטי, אבל אנשים שאותם פיטר בגסות ממעריב, או כאלה שקרע להם את הצורה בכתביו, נשארו עם הרבה מועקה בלב.
בליל מותו היו באינטרנט לא מעט כאלה שקיללו אותו ואין דרך עדינה להגיד זאת, פרסמו הודעות שמחה מיד כשנודע על מותו. אבל בישראל כמו בישראל, היו מיד מי שענה להם. מיקי בוגנים, פרסם את הסטטוס הבא "אנשי תקשורת שפתאום כותבים סטטוס דוחה במיוחד על דנקנר מגעילים אותי. האיש מת יש לו משפחה ילדים. ובוא נירגע. מחבל, אנס או רוצח הוא לא היה. ומה שמגעיל אותי עוד יותר זה שהכותבים הם בדיוק אלו שהכי היו מלקקים לאיש שכמותו".
גם במגיבים המתוקשרים, היו מעט מאוד שבאמת נכנסו לעובי הקורה של אישיותו הקונטרוברסלית. הרוב הציגו את צדדיו הרבים כמשהו חיובי וחמוד. למעשה עד שבא מתי גולן בגלובס ופשוט כתב עליו משהו ממש מכוער, היה נדמה שישראל תישאר מקום יותר עדין מאנגליה, שבו כאשר אדם מת, קרובי משפחתו של המת הם מעל לכל. גם אם האדם עצמו, היה הראשון לבקש שלא ינהגו בו בכפפות משי, ויגידו כל מה שרוצים. אולי בהנחה, מוצדקת, שיהיו מספיק אנשים שיגנו על שמו הטוב.