התכנון המקורי היה לכתוב טור אופטימי בענייני גאווה. לצאת מההתנצלות החמודה של אסי בוזגלו לדיון כללי במקומות עבודה – הרי קבוצת כדורגל מקצוענית היא מקום עבודה לכל דבר - בין השאר בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית לגבי אי אפליה של טרנסג'נדרים, למרות התנגדות ממשל טראמפ. חשבתי להתמקד בשינוי ביחס של ארגונים גדולים וחברות לעובדים גאים, ובמיוחד לטרנסים וטרנסיות. לדרך הארוכה שהעולם עבר בתחום הזה, ולדרך הארוכה שעוד יש לעבור. רציתי להתמקד גם בסרטון המקסים שהכין עבור מיקרוסופט עופר ארז, הקצין הטרנס הראשון בצה"ל, שבו הוא נותן טיפים על איך להתנהג אל טרנסים במקומות עבודה.
אלא שמותו הטרגי של חן לנגר, שנפצע לפני 11 שנה ברצח ב"ברנוער" בתל אביב, הפך לי את הבטן, גרם לי צער עמוק והזכיר לי בבת אחת את הפער הגדול שבו אנחנו כלהט"בקים חיים בישראל וגם בעולם. הפער בין התענגות על כל מה שהשגנו לדברים שעדיין ראויים לתיקון. הכותרת שבחרה השנה עיריית תל אביב לאירועי הגאווה היא "המהפכה לא הושלמה"; גם אם יש בה איזו התכתבות פנימית מיותרת, זו כותרת נכונה.
אפקט המראה
המקרה של לנגר מאפשר לנו להפנות אצבע מאשימה החוצה - אל הביטוח הלאומי, שהתנהל באטימות מרגיזה ולא זיכה אותו במעמד של מי שנפגע בעבודה; אל כל מי שאשם בכך שנפגעי הרצח בבר נוער לא זכו למעמד של נפגעי פשע שנאה; אל המשטרה שמעולם לא תפסה את הרוצח. כן, הטענות הקבועות שאנחנו מעלים כלפי העולם הן ידועות וצודקות. יש עדיין אלימות בבתי ספר, ברחוב. "הומו" היא קללה בבתי ספר, בחברה הדתית עדיין מפנים לטיפולי המרה (או איך שהם קוראים לזה היום בשמות חדשים ומכובסים). ביום ראשון הקרוב ינסה ח"כ ניצן הורוביץ להעביר בממשלה חוק נגד טיפולי המרה, אבל האם החוק הזה יעבור? ייפול? גם בתחום הזה לא ברור מה קורה בקואליציה החדשה ומי נותן את הטון. בינתיים אין לנו זכות להתחתן ולהקים משפחה בישראל, וכשבאים לרשום ילדים שנולדו במשפחות להט"בקיות, משרד הפנים מערים קשיים שמחייבים אותנו ללכת שוב ושוב לבית המשפט.
אלא שמותם של חן לנגר וארי קוקה, גם הוא הומו שהשבוע הסתיימו חייו מוקדם מדי, מחייב גם הסתכלות של הקהילה לתוך עצמה. כי עם כל הכבוד לבעיות החוקיות, מה שבאמת יחזק את הקהילה זו תחושת לכידות וערבות הדדית. הכי קל זה למחות נגד אפליה ונגד הממשלה; כן, יש הרבה אטימות כלפינו, אבל צריך גם לבדוק מה אנחנו יכולים לשפר בלי עזרה מבחוץ.
בדרך כלל יש חשש להסתכל פנימה. זה מציף מילים כמו סקס, סמים ובדידות, וכמו כל קבוצה שחשה לעיתים נרדפת, הפחד הוא שדיונים כאלה נותנים נשק לאויבים שלנו ושהם נגועים גם בשנאה עצמית. לכן צריך לנהל אותם ממקום בוגר יותר ומכיל. אם עולם האפליקציות מגביר את תחושת הניכור והבדידות, אפשר בהחלט לדבר על זה. זאת לא "בעיה של הומואים"; זאת בעיה של העולם המודרני כולו, תשאלו כל סטרייטית שמשתמשת בטינדר והיא תסביר לכם. רוצים לדבר על בדידות, על דימוי גוף? מצוין, בואו נדבר. אבל בואו גם ננטרל את מוטיב ההלקאה העצמית "ככה זה בקהילה".
ואותו דבר בענייני הסמים. אין קשר בין נטייה מינית וסמים (ואגב, עד לפני שני עשורים, לפחות בישראל, לא הייתה התניה בין סמים ומסיבות). זה לא גנטי, לא "הומואי", זאת תרבות שהתפתחה ואפשר לדבר עליה ואולי גם לרכך אותה. יש היום בקהילה רשת ענפה וטובה של ארגונים. כל מי שמחפש מקום לדבר בו, להשתייך אליו, יכול למצוא אזור נוחות. גם ההתנדבות בארגוני הקהילה היא דבר מחזק שיכול לתת לאנשים צעירים הרבה כוח כשהם מגיעים לבד לעיר הגדולה. הבעיה היא שזה לא מספיק.
המקרה של חן לנגר כל כך מצער כי חן היה סמל. הוא נפצע בברנוער; שבוע אחר כך, כשהוא בכיסא גלגלים, נשא נאום סוחט דמעות על הבמה בכיכר רבין, ובהמשך היה פעיל בארגוני הקהילה. הוא לא היה "בודד", גם אם לתחושתו לא קיבל תמיד מספיק עזרה. אירוע הרצח בברנוער קידם וחיזק מאוד את ארגוני הקהילה; זה קרה כמובן בדיעבד, ובמקרה של לנגר עצמו זה היה מעט מדי ולא מספק. הוא חש שבמאבקו נגד הביטוח הלאומי ושאר הרשויות, הוא בעצם לגמרי לבד. וזה דבר שצריך להציף.
אז הגיע הזמן להסתכל פנימה, וכן לקיים את כל הדיונים, כולל הלא נעימים. אבל חייבים לעשות את זה ממקום של עוצמה ואהבה עצמית. כמו שכל דיון על הצרות של ישראל יוצא מנקודת ההנחה "זאת ארצי, אני אוהב אותה, אני גאה להיות חלק ממנה", ככה גם כל דיון קשה בקהילה הלהט"בקית אמור לצאת מנקודת ההנחה שאנחנו אוהבים את עצמנו, את מי שאנחנו ואת הקהילה שלנו. אנחנו אוהבים להביט במראה ולצעוד במצעדי גאווה. את בדק הבית הפנימי נעשה מתוך לכידות של כל חלקי הקהילה ובלי להאשים זה את זה.
מבחן בוזגלו
את כל מה שהשגנו עד היום השגנו במאבק. המאבקים האלה לא יסתיימו בקרוב, המהפכה אכן "לא הושלמה", אבל הרבה מאוד כבר הושג - והדוגמה של אסי בוזגלו מהשבוע היא קוריוז מצוין. הדברים שהוא אמר במקור הם באמת גיבוב של שטויות הומופוביות; הרי כל הדיבור על כדורגלן הומו בחדר ההלבשה שכאילו גורם ל-20 הגברים שעומדים שם אי נחת זה שטויות. הוא הרי כל כך מבוהל בעצמו, הרבה יותר מהם. אבל כבר במקור סיים בוזגלו את דבריו בכך שהצהיר שיש לו "חברים מהקהילה" ו"אין לו בעיה עם הקהילה". לכן הוא גם פרסם התנצלות כנה ומעוררת אמפתיה בתוך פחות מ-24 שעות.
נעים לגלות שמישהו באמת מבין את הטעות שלו. לא מתנצל סתם כדי להעיף מעליו את עכברי הלינצ'טרנט, אלא באמת מבין לעומק שהפחד הקמאי מההומו שכביכול חושק בו הוא לא אמיתי. שהדימוי של גבר סטרייט מבוהל שרץ ביער עירום, כש-20 הומואים חרמנים רודפים אחריו, הוא מעט מוגזם, שלא לומר מגוחך.
דווקא בשבוע הקשה הזה, שבו אנחנו מתאבלים על מותו של חן לנגר, צריך למצוא את האומץ לקיים בקהילה את כל הדיונים שלא כל כך נעים לקיים בדרך כלל ואין חשק לקיים. אבל לנהל אותם דווקא ממקום חוזק, הכרה במה שכבר יש, ובעיקר הכרה בכך שאנחנו מסוגלים לנהל גם דיונים קשים וכואבים, מבלי שזה יחשב להוצאת כביסה מלוכלכת החוצה.