אוגוסט הפך לחודש מכונן בעולם התקשורת. העורך של "ידיעות אחרונות", רון ירון, הודיע השבוע שהוא מסיים את תפקידו; המנכ"ל של "וואלה!", אילן ישועה, נפרד גם הוא מלשכתו המהודרת בתל אביב. אין ספק, הציבור יוצא בהמוניו ושואל לאן יוליך את הכאב. איך נחיה עם הדבר הזה? 

למרות הציניות, אי אפשר שלא להתרגש מהסימבוליות שבעזיבה הזוגית הזו. כוכב פרשת 4000 ואחד מכוכבי פרשת 2000 נפרדים מעבודותיהם. אחד, ישועה, בחר להקליט ולחשוף פרשה. השני, ירון, ניסה לנקות אורוות. שניהם יחד מתנקזים לידיעה אחת, ביום קיץ אחד, בשיאה של עונת המלפפונים. ידיעה שכבר הופכת לנייר עיתון רב־שימושי. בשעה הזו, זמנו עבר.

אז ברשותכם, כמה מילים על "ידיעות אחרונות" - ועל עיתונות בכלל. 

כל שוק התקשורת, גם בפרינט הישן והטוב וגם בדיגיטל, מנסה להבין את הדרך. המהפכה הטכנולוגית נמצאת תמיד צעד אחד לפחות לפנינו, ואנחנו מנסים לעמוד בקצב, להבין מה קורה סביבנו, והכי חשוב - לעשות מספיק כסף ממכירות כדי להחזיק את הגוף, וכמובן כדי לשלם לכותבים.

גם הרדיו, שבו אני נמצא כמעט בכל יום, זו טכנולוגיה של פעם. אבל במקרה הזה דווקא מדובר במדיום שמחזיק מעמד ושאפילו נמצא בעלייה קלה, וזאת למרות שכבר נפרדו ממנו לפני 20 שנה ואף יותר. גם הקולנוע שורד את הזמן, לצערי - גם עם הפופקורן במחיר המופקע.

עיתונים? לטעמי זה סוס מת. אילולא עבודתי ברדיו, לא הייתי צריך לקרוא אותם. אני לא רואה סיבה להמשיך ולאחוז בהם, אלא אם אתם ברכבת ונגמרה לכם הסוללה בטלפון הנייד.

אין תום לב בעיתונות

יותר מכך שהם מיושנים, האמת המרה היא שכלום לא השתנה בהם. העיתון הוא בלוף. העורך המיתולוגי הדגול ואיש המילה הכתובה אדם ברוך ז"ל היה זה שלימד אותי אי-אז לקרוא עיתונים לעומקם ולרוחבם. הוא הסביר לי עד כמה העיתון הוא בלוף, שתמיד פינק פוליטיקאים מסוימים והכפיש אחרים. כל עיתון.

ראיתי בעיניים שלי מקרה שבו עמרי אסנהיים כתב עבור "מעריב" כתבה נגד אהוד אולמרט שלא מצאה חן בעיניו של העורך באותם ימים, אמנון דנקנר. בסוף שמו של אסנהיים הוחלף בשם של כתבת אחרת שמחתה על כך. 

זה היה אז, אבל גם היום אני יכול לפתוח את "ידיעות אחרונות" ולקרוא די בקלות בין השורות את מי פינקו היום. אף עיתונאי לא פועל בתום לב. תום לב זו המצאה. לכל עיתונאי יש אג'נדה ותפיסה, וכל אחד מבליט את מה שהוא רוצה להראות ומסתיר את מה שהוא לא רוצה להראות בהתאם לעמדה האישית או המערכתית. 

רק השבוע קיבלנו דוגמה בזמן אמת מבית היוצר של אמנון אברמוביץ' מחברת החדשות, שנוהג לפרסם לאחרונה אייטמים שמסייעים במאמצים להשאיר את מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בתפקידו. ביום שני הוא חשף תמלול של הקלטת סתר מ־2016, שבה נשמע ח"כ דוד ביטן אומר שישמש במקומו של גלעד ארדן כשר לביטחון הפנים, וזאת הרבה לפני שעבר חתול שחור בין ראש הממשלה למפכ"ל.

נסכים על כך שהדברים שנאמרו הם לא פליליים אלא רכילות פוליטית. השר ארדן אמר לאילה חסון ב-103FM שהוא מודאג מהקלטות הסתר ומחומרי החקירה שמודלפים לכלי התקשורת - ובצדק. הקלטת סתר היא כלי שאמור להיות מפוקח, אבל במקרה שלנו הוא חומר חדשותי יומיומי. והתקשורת? היא עושה בו כרצונה.

הבוקר קמתי, עברתי על החדשות, ושוב ראיתי שמחה וצהלה גדולה. מה קרה? נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמר בווירג'יניה ש"ישראל תשלם מחיר גבוה" על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. חשוב להזכיר לכל מי שנזעק, בעיקר בתקשורת, שזו לא הפעם הראשונה שטראמפ אומר את זה. גם הפעם, אני מניח, זה לא מה שיתניע כאן משא ומתן. הסיפור בתקשורת הוא, כאמור, סיפור אחר.

וואלה לא נפלתי

ועכשיו, גם כמה מילים על "וואלה", בעיקר כשעל הפרק פרסום טורי דעה באתר מוביל הדעה. הגעתי ל"וואלה" במארס 2017, אחרי שהתחילה פרשת ההקלטות. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שהגיע כותב ימני מובהק עם טור משלו לאתר הזה. יכול להיות שהיו השפעות ולחצים בכל הנוגע לסיקור רה"מ נתניהו ורעייתו, אבל היו גם על אחרים. וואלה, לא נפלתי.

אז אם אין ספק שמרבית כלי התקשורת היו שותפים לקומבינות, למה רק אחד נבדק פלילית? על חוק "ישראל היום" יש אינספור ראיות, כולל דברים ששרת המשפטים בכבודה ובעצמה אמרה ("תמכנו בחוק 'ישראל היום' כי העיתון התעמר בנו, פשוטו כמשמעו"). בכל מקרה, הגישו תלונה ליועץ המשפטי לממשלה בנושא. מעניין מה קורה עם התלונה הזו.

 

חופש הביטוי של ברקו

אחרי כל אלה, קל לכעוס על כך שהתקשורת שלנו מוגבלת, לא חדה, לא חופשית. חופש הביטוי, כפי שידוע לכם, מעוגן ביסוד הדמוקרטיה. אבל מדי פעם הוא מופר. השבוע הקורבן היה אייל ברקוביץ', שכינה את חברי הכנסת הערבים "מחבלים" ו"סוסים טרויאנים". סתימת הפיות שעשו לו ולאופירה אסייג היא מגוחכת, גם אם אני לא אוהב את הסגנון. ברקוביץ' אומר מדי פעם דברים חמורים, אבל גם כשהתבטא בצורה קיצונית נגד ח"כ בצלאל סמוטריץ' - אף אחד לא חשב להוריד אותו מהשידור. 

זה הרעיון של חופש הביטוי - הוא מיועד גם לאנשים שאומרים דברים מזעזעים. הרי בשביל מה קיים חופש הביטוי? כדי להגן על דיבורים יפים? לא. הוא שם כדי שאפשר יהיה לבטא גם דעות מגעילות ומסריחות, ובלבד שלא יהיה לשון הרע, או הסתה לגזענות, לאלימות ולפגיעה במדינת ישראל.

הדברים האלה תקפים גם לגבי רון קופמן, שותפי לתחנה, שגם אם אני לא אוהב את הדברים שהוא אומר, אני מאמין שצריך להילחם על זכותו לומר את הדברים. גם שלו, גם שלי. גם של יורם שפטל, וכן, גם של נתן זהבי. תנו לכולנו להתבטא.

נעבור את הגשר

אני חובש כיפה ושומר שבת, ולכן שואלים אותי "איך אתה לא נזעק מבניית גשר בשבת?". והאמת? אני לא. הגיוני שיבנו גשר כזה בנתיבי איילון כשהם שקטים, ומבלי ליצור קטסטרופה תחבורתית. יותר מכל, אני חושב שבנייה של גשר בציר תנועה מרכזי היא פיקוח נפש. כל עוד הוא לא קיים, אם אמבולנס מתעכב בפקקים של גוש דן, חיים עלולים להיפגע. פיקוח נפש דוחה שבת, את זה משנן כל יהודי טוב. עם זאת, עוד לפני שהמשבר בכלל התחיל, ורק על סמך פיסת נייר, שר התחבורה ישראל כץ כבר מיהר להודיע על ביטול העבודות בשבת. יהודי טוב, הכץ הזה.

האזינו למונולוג המלא: