קשת ליבליך בהפקת בת מצווש באת  (יח``צ: ארץ נהדרת )
מחדשת השפה העברית? | יח``צ: ארץ נהדרת

"חמודה", הרעימה בקולה אישה עבת בשר, קליפס זרחני מחליק על שיערה המיוזע, לכיוון המוכרת בסניף "המשביר לצרכן" בקניון באר שבע, "את מביאה לי מידה 44?". הן היו בנות אותו גיל, האישה והמוכרת – 40 פלוס – רק שהמוכרת הייתה רזה יותר, וציפורניה היו עשויות היטב, נטולות לק. הבחנתי בהן כשנטלה מהלקוחה את המכנסיים השחורים שביקשה למדוד, כדי לחפש את המידה הנכונה במחסן. פניה עטו הבעה עניינית והיא לא אמרה כלום. אולי לא חשבה שיש משהו צורם במצב, ואם כן – לא החצינה את רגשותיה.

אולי זה הפריע רק לי, ה"חמודה" הזה. אולי פשוט נהייתי איזו פוצית חמוצה שנטפלת לקטנות. העניין הוא שאין לי כל ספק שהמוכרת לא הייתה "חמודה" בשום צורה בעיני הלקוחה. היא אפילו לא הביטה בה כשדיברה. המשפט הזה, נונשלנטי ככל שנשמע, קיפל בתוכו דיאלוג גועלי שלם, שמטרתו היתה להגיד, בעצם: אני הלקוחה כאן, ולפיכך הרווחתי את הזכות לדבר אלייך כאל ילדה רפת שכל ולא כמו לאישה בגילי, האוחזת בעבודה שמכבדת את עצמה. לשתיהן היה ברור שיש משהו אדנותי ומתנשא ב"חמודה" הזה, אפילו משפיל. מהמקום שבו עמדתי, זה הרגיש כמו רגע עכור, כוחני וגס רוח.

כשסיימה לשלם על החולצה שקנתה, הלקוחה נראתה מרוצה. "תודה רבה חמודה, את נהדרת", אמרה. זה הרגיש כאילו התכוונה לזה, ואולי אכן התכוונה. אחרי הכול, היא לא בהכרח מנוולת. יש סיכוי שהשתמשה ב"חמודה" כי כך מדברים גם אליה – בעבודה, בבית, אלוהים יודע איפה – וטבעי לה לפנות כך גם לאחרות. דבר אחד היה ברור כאן במובהק: לא הייתה שום חיבה בכינוי החיבה הזה. זה היה מטבע לשון ריק מתוכן, ליטוף שהפך לאגרוף.

סופת סילאן

את התופעה הכללית שבמסגרתה כולנו הפכנו ל"מהממת", "הורס" ו"כפרות" אתם כבר מכירים. זה לא חדש, ולמעשה מתרחש כבר כמה שנים, כאילו סופת סילאן משונה משחה בזיגוג דביק את הדיבור של כולנו. בשנה האחרונה המצב אפילו הקצין, כשלכל העסק הצטרפו גם סימני הקריאה, שבעבר היו שמורים לנערות בת מצווש ולסתם אנאלפביתים, ואילו היום גם מבוגרים שפויים מדביקים אותם בתור שחקני חיזוק לכל "מהממת!!!" שגרתי. באופן כללי, נדמה שככל שאנחנו הופכים אלימים יותר אחד כלפי השני, כינויי החיבה מודבקים בתדירות גבוהה יותר, נטמעים עמוק יותר בשפה, והשימוש בהם הופך ליותר ויותר מתוחכם.

לכינויי חיבה יש מטרה: הם מתפקדים על תקן כלי להעברת מסרים עקיפים. לפעמים המטרה היא אכן להביע חיבה, ואז זה נעים וכיף. נניח, כשמישהו בעבודה מכנה אותי "יקירה" (כינוי חיבה נפוץ של אנינים), מטרת הכינוי היא להגיד משהו כמו: "את סבבה, נעים לי לתקשר איתך". הבעיה מתחילה, כאמור, כשכינוי החיבה מנסה להעביר מסרים הפוכים, לעגניים ומרושעים, ואז הוא למעשה הופך לסוג של סוכריית דבש ממולאת ברום רעיל.

לפני זמן מה, הנה עוד דוגמה, היה לי סיפור רומנטי קצר עם מישהו, שנגמר עוד לפני שהתחיל. לא נרחיב עליו את הדיבור, כי גם הסיפור וגם הבחור די משעממים. מה שכן, את שיחתנו האחרונה הוא בחר לסיים במילים "תודה, מותק". אילו חברתי הטובה הייתה אומרת משפט כזה, רוב הסיכויים שהייתי מקבלת אותו בטבעיות ואפילו בחיוך. אבל כשמדובר בגבר שפעם החליף איתך מיצי גוף – ה"מותק" הזה לא משדר שום חום או חסד, אלא נועד להעמיד אותך במקומך, ולשדר ניכור מעורב בהתנשאות. אינך "אהובתי", במידה ושכחת. גם לא "יפה שלי". את סתם "מותק" פושטית, כמו שאפשר לקרוא גם לכלבת רחוב עזובה. אין כאן שום פרסונליות. אז למה בעצם אנחנו מעמידים פנים שיש חיבה בינינו? על בסיס מה?

תגידו: אבל המון בני זוג אוהבים קוראים אחד לשני "מותק". זה נכון, רק שהם הרוויחו את הזכות לקרוא אחד לשני ככה. הם יצאו והתאהבו והתחתנו ואהבו. ולפיכך, אחרי זמן, יש להם את כל הזכות לקרוא אחד לשני מותק, בלי שזה ירגיש כמו סיכה קטנה ומרושעת שננעצת במפתח הלב. ואם לומר את האמת, במקום נסתר וטיפשי בליבי, אני גם מאמינה שאפשר לחשוב על כינויים יותר נעימים ומקוריים לאהובתך/אהובך. אבי עדיין מכנה את אמי "יפיופה" בספרדית, והם נשואים 46 שנים. "מותק", לטעמי, הוא כינוי מאוד פרקטי. בדרך כלל הוא מביא אחריו איזו בקשה יומיומית כזו, כמו "תכניס בבקשה את הכלים למדיח". לא לחינם הוא מתנגן על הלשון בחדות חסרת רחמים. אין בו שום חיבה אמיתית. רק אינטרסים.

עם וזלין או בלי וזלין?

אל תבינו אותי לא נכון: אני בעד הפגנת חיבה בין בני אדם, תמיד. גם כאלה שלא ממש מכירים זה את זה, וגם בכלל. אני מתרגשת מהפגנות חיבה גם כשהן לא מדויקות עד הסוף – כי הרי מה שחשוב הם תמיד הכוונה והרצון הטוב. זה פשוט הניגוד הזה, שמוציא אותי מדעתי, בין המתיקות שנוטפת מהמילים, לבין התחושה שהרגע דרכו לי על הראש במגף מרובב בבוץ. כלומר, אם אתם רוצים לדרוך למישהו על הראש, לפחות תהיו מספיק כנים ואמיצים כדי לעשות את זה עד הסוף, בלי למרוח על הסוליה שכבת וזלין שמנונית לפני כן.

רופא צעיר ויפה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
לא למדתי שבע שנים רפואה בשביל שתקראי לי "נשמה" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לפעמים זה מרגיש כאילו כולנו מככבים באיזו טלנובלה פסיכית, ושכחנו לדבר בפשטות. לראות את האדם מולנו במלואו, ולמצוא מילת חיבה שהיא ייחודית רק עבורו. להסתפק בלהגיד "תודה", אבל להתכוון מכל הלב ל"תודה" הזו. זה כאילו מילה טובה או סתם חיוך אינם בעלי ערך יותר, אם לא מודבק להם איזה כינוי חיבה מעופש לפני כן. הקושי להביע רגשות הפך כל כך גדול, שפשוט הינדסנו אותם לכרטיסיות קטנות, שטוחות וקלות לתיוק של כינויי חיבה ועכשיו אנחנו שולפים אותם בכל פעם כשנוח לנו, במקום באמת להרגיש ולדבר. בכל זאת, תמיד הרבה יותר קל להוסיף עוד כמה סימני קריאה ל"כפרה עלייך!!!!!!!!" ולסגור עניין.

אני לא מיתממת: ברור שגם אני נדבקתי במגפה; מכתירה כ"נשמה" את מנהל הבנק שלי, וכ"מתוקה" איזה מעצבת אופנה שהכרתי למשך בדיוק חצי שעה. בכל פעם שאני מגזימה, זה גורם לי להרגיש זולה ושקרנית. לכן אני מנסה, לפחות מדי פעם, לעצור ולשאול את עצמי אם אני באמת מחבבת את האדם שמולי. אם אכן כן – אני משתדלת להשקיע בו/בה כינוי חיבה קצת יותר יצירתי מ"עיניים!". ואם התשובה היא לא, או שההיכרות שטחית מדי, אני פשוט קוראת לו בשם שלו. לאנשים יש שם פרטי, להזכירכם. לא פעם, הוא הרבה יותר יפה מכל "מותק".

>> הטור הקודם שלי: אני רוצה להיות אמא, אז למה לקחתי פוסטינור?
>> גל אוחובסקי שולח את אורי אריאל חזרה להתנחלות