אין תמונה
מה הטעם לגור במדבר אם את לא יוצאת לפגוש אותו? מכתש רמון

1. "אז מה את עושה במצפה?"

בערך שלושים שניות אחרי שאני מספרת לאנשים שאני גרה במצפה רמון, מגיעה השאלה הקבועה: "אז מה את עושה במצפה?". בי נשבעתי, שאם הייתי מקבלת שקל – אפילו חצי שקל, לא נהיה חמדניים – על כל פעם ששמעתי אותה, הייתי קונה לא רק את מצפה כולה, אלא גם את באר שבע, דימונה וח'ורה – שזה, מתברר, יישוב בדואי, ולא הצליל שמשמיעה אלפקה כשהיא יורקת, כפי שסברתי בסתר במשך זמן רב.

השאלה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש, ואני כותבת את זה בלי שמץ של ציניות. מה זאת אומרת מה אני עושה כאן, בן אדם? מה את עושה באור יהודה? מה אתה עושה בעפולה? ואתם, מה אתם מעוללים בקריית אתא? באמת? את כל זה??? אז נחשו מה – גם אני.

לאנשים שגרים בעיר – תל אביביים, אבל לא רק – קשה מאוד לתפוס שקיימים חיים מלאים מחוץ לה, ועוד ביישוב מדברי מרוחק. מבחינתם, אם אני גרה במצפה, חייב להיות לזה אילוץ טכני. נניח, היותי קצינה בבסיס חיל האוויר רמון, או – הגרסה המועדפת עליי – סוהרת קשוחה בכלא נפחא. אבל סתם לגור במצפה רמון? מרצוני? מה יש לעשות כאן?

ברור לי שעל פי הסטנדרטים שלהם, אין כאן כלום: לא קניונים או חנויות בוטיק, לא קולנוע או תיאטרון, וגם לא מועדוני לילה או מוזיאונים. בקושי שני בתי קפה ושתי מסעדות, המשרתים בעיקר את התיירים. ואף על פי כן – חיי הפנאי כאן, לטעמי, מלאים בתוכן. איך זה יכול להיות? מתברר שיכול.

2. "אבל מה את עושה שם בערב?"

חונטת בדואים, כמובן. או, נניח, בדיוק כמוכם, אוכלת מקושקשת עם סלט ובוהה ב"היפה והחנון 3" בסוף יום עבודה מפרך. לפעמים הולכת לבקר חברים. לפעמים מתנדנדת על הערסל בגינה, בוהה בשמיים מנוקדי הכוכבים ומקשיבה לשקט.

צלמו את המטר ושלחו לנו בפייסבוק ובאינסטג
כל קיץ נופלים פה מטאורים | öéìåí: חדשות 2

זמן הפנאי במדבר, גיליתי די מהר, מתבסס על שני אלמנטים מרכזיים. הראשון בהם הוא הבילוי בטבע. את הסיבוב בקניון, הישיבה בבתי קפה והדרינקים בברים, מחליפים קומזיצים בחורשה או בחצרות אחוריות בבתים של חברים, טיולי ג'יפים, מסעות ארוכים עם הכלב ואפילו סתם טיפוח גינה לתפארת. מצפה היא אומנם עיירה, אך היא מוקפת במדבר, ואפופה בקסמו ובקסם המכתש עליו היא משקיפה. אז מה הטעם לחיות שם, אם אינך יוצאת לפגוש אותו?

קשה לומר שאני יוצאת למדבר כל יום, כמו שהייתי רוצה – בדיוק כמו שאין תל אביבי שיוצא כל יום לבלות, להתקרחן ולטעום מכל מנעמיה של העיר. כולנו אנשים עובדים, בסופו של דבר. אבל אני בהחלט משתדלת. מפגש עם איתני הטבע במלוא עוצמתם הוא דרך מאוד יעילה להיזכר במקומך הנכון והאמיתי בעולם.

כשהטבע הוא הבילוי המרכזי, גם חילופי העונות ואירועים חריגים הופכים לאקשן. בחורף, למשל, נסעתי לראות מקרוב את השטפונות בנחל צין – זרועות מים אדירות ומתפתלות, שוצפות וכועסות, שסחפו את כל מה ומי שהעז לעמוד בדרכן – והתגנבתי לחצר הקפואה כדי ללכוד פתיתי שלג בכפות הידיים. באביב, להבדיל, נסענו שלוש חברות לראות את הפריחה של הצבעונים ולטבול בגבי המים שהתמלאו מהגשם. ואילו בקיץ, ממש אוטוטו, מתרחשת כאן נפילת מטאורים (ב-12 באוגוסט) – מופע אורקולי מסחרר ביופיו שכולו מתוצרת הטבע. וזה עוד לפני שהזכרתי את היעלים, השועלים, הצבועים, השפנים ואלפי הזוחלים והחרקים. כן, בהחלט, מצפה היא טבע. הכי טבע שיש. חוץ מנתניה, כלומר.

צבי על רקע בנייני מגורים במצפה רמון
אנחנו מתמחים בזה, בלא לעשות כלום

3. "ולא קורה שאת משתעממת נורא?"

בטח שקורה. קורה המון. אבל האם את, גברתי, לא משתעממת מדי פעם במהלך חייך המופלאים בראשון לציון? ואתה, אדוני, מרותק מכל שנייה ושנייה בחייך החד פעמיים בעכו? לא משנה איפה תגורו, החיים כוללים מדי פעם גם רגעי שעמום ובטלה. איתי, השכן שלי, אומר שבמצפה אנחנו מתמחים בזה, בלא לעשות כלום. זה לא אומר שאנשים כאן בטלנים חלילה, אלא שקצב החיים כאן איטי הרבה יותר, ואיש אינו חש צורך לרדוף אחרי כלום, פרט למטלות של אותו היום.

הקצב הזה מחלחל פנימה, לתוך הנפש, המאפשרת לעצמה להישען לאחור ולנוח מעט מדחק החיים. ולא רק הנפש, גם הגוף מושפע מהורדת ההילוך. התפוגגות הלחץ נותנת את אותותיה: הצעדים איטיים יותר. התנועות מתעגלות. הפנים מתרככות. השינה הופכת עמוקה ושלווה, מערסלת אותך לתוכה בבטחון ובשקט.

יש אנשים שזה מאוד מפחיד אותם, לא לעשות כלום. להשתעמם. בעיקר כי זה הרגע שבו הם פוגשים את עצמם – ומגלים טיפוס לא ממש סימפטי. הם מעדיפים את העיר, בין השאר, כי קל יותר למצוא בה הסחות דעת שימנעו מהם את המפגש הזה. אבל כשמצליחים לפגוש את עצמך ולהישאר בחיים, מגלים דבר נהדר: יש לך המון זמן פנוי – ומעט מאוד גנבים שיתחרו עליו. ופתאום, כל הדברים שתכננתי לעשות כשיהיה לי קצת זמן, אבל איכשהו זה לא יצא – הפכו למציאות.

ככה התחלתי ללמוד איך מגדלים ירקות, פירות ועשבי תיבול בגינה. וגם איך עושים חמוצים, ואיך צולים רוסטביף. ואחר כך חזרתי לנגן בפסנתר, ועשיתי פילאטיס. והשקעתי בתחפושת מגניבה לפורים, כמו שאף פעם לא טרחתי. ועכשיו אני משתתפת בקורס מצוין לכלכלה נכונה, והולכת לטיפול בהילינג. ומה אני אגיד לכם, אני כל כך משועממת, שאני נופלת מהרגליים. ואגב, אני לא היחידה. כל חבריי כאן מנהלים חיי פנאי נחמדים. מציירים, לומדים, מנגנים, מטפחים גינות אקולוגיות, בונים באדמה, רוקדים.

חשוב לי להדגיש: אם לא הייתי מרגישה שאינני מסוגלת לשבת יותר אפילו בבית קפה אחד, לא הייתי עוזבת את תל אביב מלכתחילה. מאז ומעולם הייתי בליינית קטנה מאוד, ולקראת עזיבתי איבדתי כל עניין בברים או מועדונים. אני לא מתגעגעת אליהם וגם לא לבתי הקפה או למסעדות. קשה לי לשבת היום במקומות סגורים, מגניבים ככל שיהיו. במילים אחרות, ברור לי שלגור במדבר לא מתאים לכל אחד ואחת, ושהייתי בשלה לשינוי הזה. אבל כשעברתי לכאן רק ראיתי מה אני הולכת לאבד. לא הבנתי שאני הולכת גם להרוויח. זו הייתה הפתעה נעימה. ובמובנים רבים, מרגשת.

4. "אז מה, את לא מתגעגעת בכלל?"

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל כשגרתי בתל אביב כמעט תמיד עבדתי. לא היה לי בכלל דבר כזה, זמן פנאי. זמן הפנאי העיקרי שלי היה טיולים של 20 דקות עם הכלב לגינת הנרקומנים בפלורנטין ושעה בשבוע של יוגה. עבדתי גם בסופי שבוע. וגם בחגים. ולפחות בשלוש עבודות במקביל. ועדיין גירדתי את תקרת האשראי שלי. עשיתי את זה בניסיון נואש להישאר לגור בעיר, עד שנשברתי והחלטתי שזה לא שווה את המאמץ. גם היום, אגב, אני עובדת במשך שעות רבות, ובמספר עבודות. אבל יש לי זמן פנאי. אני מספיקה יותר, ונדרש לי פחות כסף למחייה ראויה. ועוד פרט שולי: אני הרבה יותר שמחה.

כן, ברור שיש ימים ורגעים שחסר לי משהו. לפעמים זה סושי ממש משובח. הופעת רוק טובה (את זה דווקא יש כאן בקרוב). חוף ים. או חיבוק נחמה אינסופי של אבא שלי. אבל אז אני נזכרת שאם כל אלו היו כאן, זאת לא הייתה מצפה רמון, אלא מקום אחר. ואם ממש מגרד לי שם, בעצבי החישה של הנוסטלגיה, אני עולה על האוטו ונוסעת לכמה ימים לתל אביב, רק כדי להיזכר כמה אני אוהבת אותה, ולא פחות מזה – כמה אני אוהבת לחזור ממנה הביתה.

>> הטור הקודם שלי: אל תקרא לי מותק, חומד
>> רוגל אלפר: מעריב, העיתון המיותר במדינה