ישבתי השבוע במסעדה עם אחד החברים הטובים שלי. הוא היה נראה קצת מדוכדך וזה הרגיש לי קצת מוזר, כי הוא בדרך כלל בנאדם אופטימי שלא מפסיק לחייך. שאלתי אותו מה קרה, והוא סיפר לי שהתכנית בה הוא עבד עד לפני שנה שנקראת מיכא"ל (מיצוי כישורים אישיים למצוינות) עומדת להיסגר כי משרד החינוך מפסיק לה את המימון בתחילת 2015. "מה אכפת לך?", שאלתי אותו, "אתה הרי כבר לא מנחה שם". אז הוא התחיל לספר לי על התכנית ועל כל מעלותיה ובלבי גמלה ההחלטה שעל זה אני הולך לכתוב השבוע, אז לאחר מחקר קטן בנושא אני מרגיש בנוח לחלוק איתכם את ממצאי.

ילד עם ספר
לא רק מכינים את הילדים לבחינות, אלא גם לחיים | צילום: istockphoto
מדובר בתוכנית שרצה כבר 20 שנה ועמלו על פיתוחה במשך מספר שנים. מיכא"ל הוא פרויקט הפועל בכיתות ח' - י' בעיקר, ומטרתו להעצים את התלמיד ולהגביר את תחושת המסוגלות שלו, ולהביא אותו למצוינות בחייו בכלל ובלימודים בפרט. התוכנית מביאה לשינויים רבים בקרב התלמידים. כמובן שמשרד החינוך מתעניין באספקט הלימודי בלבד ואכן נמצא כי בוגרי מיכא"ל (ויש כ-250 אלף כאלה) זכאים פי 2 לבגרות מאשר תלמידים מאותו ביה"ס.

תקראו שוב את הנתון הזה - פי 2 זכאות לבגרות! 

וזה מה שהיה לפרופ' חיים אדלר, לשעבר ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, להגיד על התוכנית: לא מוכרת לי תוכנית אחרת בארץ או בעולם, המבקשת להעניק לתלמידים תחושה של סיכויי הצלחה - בעת ובעונה אחת - בכל-כך הרבה תחומים. התוכנית מצליחה לשפר את הישגי התלמידים, ומצליחה להגשים את מה שהיא מבטיחה לעשות". נכון להיום, אין בישראל או במדינה אחרת בעולם, שיטה חינוכית הדומה למיכא"ל, הן בתוכן המסר והן באופן העברתו. ממצא חשוב נוסף במחקר הוא, שלא נמצא כל קשר בין הרמה הסוציו-אקונומית של ההורים ובין ההצלחה בבחינות. מכיוון שבאוכלוסיה הכללית, מחוץ לתכנית, יש קשר חזק בין משתנים אלה, יש לראות בהעלמות קשר זה, בקרב בוגרי התוכנית, הישג ניכר.

כולם מדברים בזמן האחרון על יוקר המחיה בארץ ועל העמקת הפערים בין העשירים לעניים, אלפי מילים ועשרות כתבות נכתבו בנושא הזה ועוד יכתבו בעתיד, והנה יש כאן תכנית שמוכיחה מעל לכל ספק שאם נותנים לילדים ולנוער שלנו את ההכוונה הנכונה, זה לא באמת משנה מי הם ההורים שלהם או מאיפה הם באו, הם יכולים להגיע בדיוק לאותם הישגים כמו ילדים שבאים מבתים מבוססים ובעלי אמצעים.

האבסורד הכי גדול במקרה הזה לדעתי, הוא שהתכנית תמשיך לפעול בקרב אוכלוסיות מבוססות שהוריהן יכולים לממן אותה, אבל במקומות החשובים באמת, כלומר בפריפריות, בשכונות המצוקה ובמגזר הערבי היכן שלהורים אין את היכולת הכלכלית לממן את התכנית הזאת, היא תיסגר, מה שכמובן ימשיך להעמיק את הפערים החברתיים והכלכליים.

שאלתי את חברי הטוב כמה עולה התכנית למשרד החינוך. חשבתי שאולי היא ממש יקרה והם מעדיפים להקצות את התקציבים לדברים אחרים. התכוננתי כבר לשמוע סכומי עתק ולהצביע לו על הסיבה שבגינה המשרד מפסיק את המימון של התכנית, הוא סיפר לי שבשנה שעברה עלות התכנית הייתה קצת פחות משמונה מיליון ש"ח ל-200 כיתות, כשבכל כיתה יש בין 35 ל-40 תלמידים. בחישוב מהיר זה יוצא בסביבות 1,100 ש"ח לתלמיד, שזה ממש כסף קטן לעומת תכניות אחרות של משרד החינוך (תכנית מב"ר עולה מעל 10,000 ש"ח לתלמיד לשנה ואינה מתקרבת לאותן ההישגים)

אז הלכתי לבדוק מה הוא גובהו של תקציב החינוך של מדינת ישראל, אולי הוא ממש קטן ואין בו מקום לכלום וגיליתי שתקציב החינוך לשנת 2015 יהיה 47 מיליארד ש"ח והוא שני רק לתקציב משרד הביטחון, נראה לי הזוי שבמשרד החינוך לא מצליחים למצוא 8 מיליון ש"ח מתוך 47 מיליארד לתכנית שכבר שנים מוכיחה את עצמה מעל לכל צל של ספק, מישהו במשרד החינוך חייב להרים את הכפפה ולתקן את העוול הזה.

אני אסיים במשפט שאמר דיאוגנס לרטיוס: "היסוד של כל מדינה הוא החינוך של הנוער שלה". הגיע הזמן שגם במשרד החינוך יבינו את זה.