בזמן שאני יושב לכתוב את הטור הזה המצוד לתפיסת המחבלים שביצעו את הפיגוע הנורא במערכת העיתון הצרפתי עדיין בעיצומו. העם הצרפתי מזועזע עד עמקי נשמתו ולא מבין איך זה קרה לו. איך בעיר הרומנטית מכולן בארץ הבגט והקרואסון יכול להתרחש אירוע מתועב שכזה? קצת נאיבי מצידם אם אתם שואלים אותי.
אם הצרפתים רק היו מסתכלים על גל האנטישמיות שהולך וגואה שם, אולי הם לא היו מופתעים כל כך. מסקר שערך האיחוד האירופי באמצע השנה החולפת עלה כי 75% מהיהודים שחיים בצרפת חוו אנטישמיות בצורה זו או אחרת אך חששו לדווח על כך מחשש לתגובות נגד. אין זה מפתיע אם כך שיהודי צרפת שמים פעמיהם אל עבר הארץ המובטחת בהמוניהם ומחליטים להישאר כאן, ולא רק ביולי אוגוסט.
מי שלא רואה קשר ישיר בין ההגירה המוסלמית לצרפת בפרט ולאירופה בכלל לבין העלייה באירועים האנטישמיים ובכמות הפיגועים או ניסיונות הפיגועים שם צריך דחוף לגשת לרופא עיניים.
מלחמת העולם השלישית בדרך
אירופה מתחילה אט אט להתעורר ולהבין שמשהו רע קורה אצלה בחצר האחורית, והיא לא יודעת איך לאכול את הדייסה שהיא בישלה לעצמה. לצערי, היא מתעוררת ממש, אבל ממש לאט. קחו לדוגמא את שבדיה, בה בוצע פיגוע התאבדות בסוף שנת 2010 - אז היה קצת רעש בנושא והמון פוליטיקאים ועיתונאים דיברו על זה המון אבל לא עשו עם זה כלום. במאי 2013 היו בשבדיה מהומות של מהגרים ששרפו חנויות מכוניות וביצעו ונדליזם ברחבי שטוקהולם ועדיין מדיניות ההגירה לשבדיה נותרה על כנה והמצב שם הולך ומחריף. קרוב ל-20% מתושבי המדינה הם מהגרים או דור שני למהגרים, אילו מספרים מטורפים והם רק הולכים וגדלים.
צר לי לאכזב את כל מי שחושב שעכשיו, בעקבות הטבח שבוצע בפריז אירופה תתעורר לפתע משנת החורף שהיא שקועה בה בעשורים האחרונים ותתחיל לנקות את אורוותיה מנגע הטרור שפשט בקרבה, התהליך הזה אולי יתחיל עכשיו, אבל ייקח להם עוד המון המון זמן (אם בכלל הם יצליחו) לתקן את הטעויות שהם עשו וממשיכים לעשות.
כבר שנים אני טוען שאנחנו בדרך למלחמת עולם שלישית, מלחמה שלא תיערך בין מדינות, אלא בין השקפות עולם שונות. מלחמה בין העולם המערבי שדוגל בשוויון וב"חיה ותן לחיות" לבין האיסלם הרדיקלי שרוצה לכפות את חוקיו ורצונותיו על כולנו ולא בוחל בשום אמצעי לעשות כך. מלחמה בין אנשים שרק רוצים לחיות את חייהם בשלווה לבין אנשים שרוצים להחליט לכולנו איך אנחנו צריכים לחיות, מלחמה בין השפיות לבין השיגעון, בין החיים לבין המוות.
אני אסיים במילותיו האלמותיות של מרטין נימלר:
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".
אנחנו צועקים כבר שנים לאירופה להתעורר ולהבין מול מי אנחנו עומדים, מרימים את קולנו אך הוא לא נשמע, אולי את קולות הקלצ'ניקוב הם ישמעו יותר טוב.